פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עיניים גדולות 28: מה לראות בפסטיבל הקולנוע ירושלים?

      ערפדיות איראניות, טרגדיות מוזיקליות, בליינות ברלינאיות וקלאסיקות קולנועיות - לא חסר סרטים שישכיחו את סקנדל יגאל עמיר, ולא כדאי לכם לפספס אותם בחגיגת הקולנוע הירושלמית

      עיניים גדולות 28: מה לראות בפסטיבל הקולנוע ירושלים?

      ניהול פסטיבל הקולנוע הירושלמי הוא ספורט אתגרי: בשנה שעברה, נאלצו בעיר הבירה להתמודד עם מבצע צוק איתן, ובאופן חריג גם בקנה מידה היסטורי ובינלאומי, חגיגת הסרטים התקיימה תחת הפצצות. השנה, תודה לאל ובעזרת השם, לא יישמעו אזעקות במהלך ההקרנות, ובכל זאת גם הפעם עמדו מנהליו בפני שני אתגרים לא פשוטים.

      קודם כל: מותה במרץ האחרון, של ליה ון ליר, המייסדת של הפסטיבל והגברת הראשונה של הקולנוע הישראלי. זו הפעם הראשונה שהאירוע נבנה ומתקיים בלי נוכחותה הדומיננטית. האם יסתדרו גם בלעדיה?

      דבר שני: העובדה כי זו גם הפעם הראשונה שהפסטיבל מתקיים תחת שרביטה של קומיסרית התרבות מירי רגב, וזו בחרה להפעיל שרירים על ההתחלה וליצור סקנדל סביב הקרנת "אל סף הפחד", הסרט התיעודי על יגאל עמיר. האם הפסטיבל יצליח לצאת מצלו של הסקנדל הזה, להוכיח שהוא גדול בהרבה ממנו ולעורר את עניין הקהל והתקשורת גם בשלל הסרטים האחרים שיוקרנו בו?

      ליה ון ליר (צילום מסך)
      לראשונה בלעדיה. ליה ון ליר עליה השלום (צילומים: יח"צ)

      למרבה השמחה, נראה שהתשובה חיובית. ראשית, לאחר שצוק איתן הביא לראשונה אי פעם לביטול המצער של אירוע הפתיחה ההמוני והמסורתי, הפסטיבל חוזר השנה לבריכת השולטן. הוא ייצא לדרך בחמישי הבא (9 ביולי) בהקרנת בכורה מקומית תחת כיפת השמים של "אמא שלי", סרטו היפה והמהנה של נני מורטי. יתרה מכך, כוכב הדרמה הזו, ג'ון טורטורו, יהיה נוכח בפרמיירה. לאחר בצורת ארוכה שנבעה מסיבות פוליטיות, וכך, סוף כל סוף נזכה לראות אורח כבוד בעל משקל באירוע קולנוע מקומי, אז הוא אמור לצאת לדרך ברגל ימין.

      חשוב מכך, לאחר "אמא שלי" של טורטורו יגיעו עוד שלל הקרנות ובכורות מקומיות, רבות מהן לוהטות לא פחות מהקיץ הישראלי. העדות הטובה ביותר לעושר של הפסטיבל היא העובדה שקצרה היריעה מלגבש לו רשימת המלצות הוגנת. בכל זאת, הנה ניסיון לעשות זאת, המחולק בקיצור נמרץ לארבע קטגוריות - השוסים הגדולים של האירוע; עוד כמה פנינים שכדאי לפנות להם זמן; סרטים שאין מקום להרחיב עליהם את הדיבור, אבל אי אפשר שלא להתייחס אליהם בכל זאת; ומה לעשות, גם שתי אזהרות. גם זה קורה.

      פסטיבל הקולנוע ירושלים (יח"צ)
      היחיד שהביס את "בירדמן". מתוך "יונה מתיישבת על ענף ומהרהרת בקיום"

      השוסים

      הטרילוגיה של רוי אנדרסון -

      לפני שיצא למסע בזיזת כל העיטורים האפשריים, הפסיד "בירדמן" את הפרס הראשון לו היה מועמד - אריה הזהב בפסטיבל ונציה. הפסלון הזה הלך ל"יונה מתיישבת על ענף ומהרהרת בקיום", הפרק השלישי בטרילוגיית "החיים" של הבמאי השוודי רוי אנדרסון. כרגיל אצלו, מדובר באסופה של פכים משונים ולעתים אף סוריאליסטים משולי ההוויה האנושית. אמנם, התוצאה אולי פחות טובה משני הפרקים הקודמים - "שירים מקומה ב'" ו"אתם, החיים", שגם כן יוקרנו בירושלים, לטובת מי ששכח או לא ראה. ועדיין, גם כאן יש שלל רגעים בלתי נשכחים, שהם מופת לא רק של קולנוע אלא גם של רגישות נדירה לאדם, על כל שבריריותו וחולשותיו.

      חם מהתנור: המאפים הקולנועיים שהגיעו מקאן -

      בשל קרבת הזמנים לפסטיבל קאן, שהסתיים בסך הכל לפני חודש וחצי, לא הספיקו בירושלים להביא את מרבית הזוכים המרכזיים שלו, למשל "דיפאן" שקטף את דקל הזהב. ובכל זאת, שוחרי הקולנוע בירושלים יזכו להצצה לכמה מהסרטים שהסעירו את הריביירה לא מזמן. למשל, "הלובסטר" דובר האנגלית של היווני יורגוס לנטימוס, בכיכובם של רייצ'ל ווייז, קולין פארל וליה סיידו, שקיבל את פרס חבר השופטים על הדרך השנונה, המקורית והאפלה בה הוא מתאר עולם עתידני, בו הרשויות תופסות בני אדם שלא מתחתנים, הופכות אותם לחיות מזנים שונים ומשליכות אותם אל הטבע.

      כמו כן, יוקרנו שני הסרטים האסייתים שהטריפו את המבקרים בקאן ופיצלו את הקהל בין עכברי הסינמטקים האמיתיים, המסוגלים לשאת עבודות אמנות בהן אי אפשר להבין כלום ונותר רק להתפעם מן היופי החזותי של הדימויים, ובין אלה שנשברו כבר לאחר רבע שעה. מדובר ב"המתנקשת" של הו שיאו-שיין הטיוואני, זוכה פרס הבימוי, ו"בית קברות מפואר" של הבמאי התאילנדי עם השם הידידותי למשתמש, אפיצ'אטונג וויראסתקול. מיטיבי הלכת יתענגו על כל רגע, חלשי האופי ישחקו עם האייפון. אף פסטיבל אינו שלם בלי מבחני הכוח האלה.

      הטרגדיות המוזיקליות -

      בלי להצהיר על כך ואולי גם בלי להתכוון לכך, יציג הפסטיבל כמה סרטים שניתן להושיבם תחת קורת גג אחת ולקטלגם כ"קולנוע על הצד הטרגי של המוזיקה הפופולרית".

      ראשון בהם, ומבחינתי הסרט הכי טוב שיוקרן בירושלים, הוא "עדן" של הדנית-צרפתיה מיה האנסן-לאב. ריאיון איתה יפורסם כאן בשבוע הבא ולכן לא נפרט יתר על המידה על הדרמה שביימה. נאמר רק כי בהתבסס על קורותיו של אחיה, היא מביאה כאן את סיפורם של המוזיקאים שבניגוד לדאפט פאנק, לא הצליחו למנף את הצלחת הפרנץ' האוס, ועושה זאת באופן יפה ועצוב להפליא.

      "עדן" לא יופץ מסחרית בישראל, וזו הזדמנות ראשונה וחד-פעמית לראותו על מסך גדול. אין כך הדבר במקרה של "איימי", הדוקו על איימי ווינהאוס, ו"אהבה וחסד", דרמה רומנטית על בריאן ווילסון מהביץ' בויז. שניהם עוד יתגלגלו בהמשך השנה לאולמות ברחבי הארץ. אך אם אצה לכם הדרך, שניהם בהחלט יפים וראויים וצפייה בהם תשדרג כל הפנינג קולנועי, אז למה לא.

      אם לא די בתוצרים הטריים הללו, יקרין הפסטיבל גם קלאסיקה על טרגדיה מוזיקלית - "תנו לי מחסה", המתעד את סיבוב ההופעות של הרולינג סטונס בשלהי שנות השישים, שכזכור הסתיים במות אחד המעריצים של הלהקה. ההקרנה תתקיים במסגרת מחווה ירושלמית לבמאי אלברט מייזלס, מגדולי יוצרי הדוקו בכל הזמנים, שהלך השנה לעולמו.

      פסטיבל הקולנוע ירושלים (יח"צ)
      גם באיראן יש ערפדיות. מתוך "נערה הולכת הביתה לבד בלילה"

      כדאי לראות

      נערה הולכת הביתה לבד בלילה -

      על פניו, זה נשמע כמו הסרט המושלם: מערבון ערפדים איראני, עם פסקול מדהים וסטיילינג מהפנט לא פחות. זה מסקרן קולנועית, פוליטית, אופנתית ומוזיקלית, ויש רק בעיה אחת - כמכלול, התוצאה בסופו של דבר די מאכזבת, אפילו משעממת. ובכל זאת, מן הסתם היא מיוחדת, ולמרות כל ההסתייגויות, מתגמלת את מי שישקיעו בה, בכמה סצינות מהממות.

      לב רחב -

      במשך שנים ארוכות כבר, נשאלה השאלה - איך אי קטן כמו איסלנד מייצר כל כך הרבה מוזיקה טובה. בשנתיים-שלוש האחרונות, התחלנו גם לתהות - איך מדינה זעירה כזו מצמיחה נבחרת כדורגל כה הישגית וכן תעשיית קולנוע כה פורייה ואיכותית. דוגמה לכך היא "לב רחב", שקטף בפסטיבל טרייבקה האחרון את מרבית הפרסים המרכזיים, כולל לסרט הטוב ביותר. הבמאי דאגור קרי, שהיה בעבר חתום על יצירת המופת "נוי הלבקן", שוב מביא כאן את סיפורו של אדם משולי החברה, והפעם גבר הסובל מעודף משקל קיצוני וחוסר יכולת קיצוני לא פחות לתקשר עם הזולת, עד שכרגיל בסרטים, הוא פוגש מישהי המשנה את חייו. מניפולטיבי? בהחלט! אפקטיבי? ועוד איך!

      פסטיבל הקולנוע ירושלים (יח"צ)
      חובה לראות על מסך גדול. מתוך "ארץ שפע"

      החדר האסור וארץ שפע -

      אל "הלב הרחב" אפשר ללכת גם עם הדודה והדוד. לעומת זאת, את שני הסרטים הללו עדיף לראות רק עם שותפים לפשע, והכוונה לפשע האצילי ביותר כמובן - פשע הצפייה בקולנוע יוצא דופן.

      בשני המקרים, מדובר ביצירות הטריות של שני קולנוענים שבאי הפסטיבל הירושלמי מכירים היטב - "החדר האסור" של גאי מאדין הקנדי (שריאיון עמו יתפרסם כאן בשבוע הבא) ו"ארץ שפע" של ליסנדרו אלונסו הארגנטינאי. בשניהם העלילה מופשטת עד לא קיימת, העשייה מושפעת מאלף מקורות השראה ועדיין ניחנת בטאץ' האישי הנדיר של הבמאים, והצפייה חייבת להיות בתנאים אופטימליים, כדי שאפשר יהיה ליהנות עד תום מעושר הצבעים והניצול המירבי של המבע הקולנועי והמסך הגדול.

      ויקטוריה -

      הסנסציה הגדולה של השנה בקולנוע הגרמני, שסחפה הן את הממסד והן את הקהל המקומי. הבמאי האלמוני עד כה סבסטיאן שיפר עוסק כאן בנושא אופנתי, חיי הלילה הברלינאים, ועושה זאת בדרך טרנדית גם כן - צילום בשוט אחד, בדיוק כמו ב"בירדמן". כמו לעיר בה הוא מתרחש, גם לסרט הזה יש אוהבים ויש גם שונאים, הסבורים שהוא גימיק מוערך יתר על המידה. אך גם אלה וגם אלה יסכימו כי הצפייה בו היא חוויה, סוציולוגית ואמנותית.

      חדר מנוחה -

      גם כן סרט מגניב וקשוח על הצד האפל של חיי הלילה, אבל בניגוד ל"ויקטוריה" הגרמני שהוקרן בפסטיבל ברלין, זהו מותחן אימה אמריקאי שהוצג זה עתה בקאן. ביים אותו ג'רמי סולנייה, הזכור לטובה מעבודת ביכוריו "נקמה כחולה", וכמו בה, גם הוא כאן צולל למעמקי הטראש של החברה במולדתו. הפעם, הוא דולה משם סיפור על מפגש בין להקה של פאנקיסטים רכרוכיים וניאו-נאצים על אמת. ריאיון עם הבמאי יתפרסם פה בימים הקרובים, אז לא נפטפט עתה יותר מדי על "חדר מנוחה", אך נציין כי עשייתו מיומנת ומושחזת והצפייה בו מותחת ומבדרת.

      פסטיבל הקולנוע ירושלים (יח"צ)
      אופציה לכל המשפחה. מתוך "כשמארני היתה שם"

      תבדקו גם את -

      חובבי סרטים צרפתיים רומנטיים ויומרניים ברוח הגל החדש יקבלו בירושלים שניים כאלה, שמגיעים לעיר הבירה היישר מבכורות מוצלחות בקאן. "זיכרונות נעורים" של ארנו דפלשן ו"בצלן של נשים" של פיליפ גארל. מי שאוהבים אינדי אמריקאי בניחוח צרפתי מוזמנים לסור להקרנת בכורה של שניים מסרטיו הטריים של הקולנוען הניו יורקי החרוץ אלכס רוס פרי, "תקשיב פיליפ" ו"מלכת העולם", שניהם בכיכובה של אליזבת מוס. ריאיון עם הבמאי יתפרסם כאן בשבוע הבא.

      חובבי אנימציה, מצדם, מוזמנים לבדוק את "שון הכבשון" של אולפני ארדמן הבריטיים, שבהמשך הקיץ יופץ מסחרית בארץ, ו"כשמארני היתה שם" של ג'יבלי היפנים, שזו ככל הנראה הזדמנות יחידה לראותו על מסך גדול. שניהם מתאימים לכל המשפחה, כך שאלה אופציות טובות למי שמגיעים לפסטיבל בלווית ילדים.

      תענוג כפול נוסף מגיע מגזרת המיוזיקלס - הפסטיבל יקרין שתי קלאסיקות של הז'אנר, "רחוב 42" של לויד בייקון ובזבי ברקלי ו"יולנדה והגנב" הלא מוערך דיו של וינסנט מינלי עם פרד אסטר. עונג, למען האמת, הוא מילה קטנה מכדי לתאר את חווית הצפייה בשני אלה, אם יש בכלל מילים לתאר אותה.

      פסטיבל הקולנוע ירושלים (יח"צ)
      איזו תמונה יפה. מתוך "יומן של מתבגרת"

      ולסיכום, רשימת מכולת קצרה של עוד כמה סרטים שכדאי לסמן בעיגול: האל הרטלי אמנם היה אורח הכבוד בחודש שעבר של פסטיבל הסטודנטים בתל אביב, אך עבודתו האחרונה, "נד רייפל" בכיכובה של אוברי פלזה, לא הוקרנה בו, מה שיקרה עתה בירושלים. כמו כן, בעיר הבירה אפשר יהיה לראות עוד כמה פירות יבול אמריקאים, בכיכובם של כמה מן הקומיקאים המובילים במדינה: "אסון מהלך" הטרי של ג'אד אפאטו עם איימי שומר; "יומן של מתבגרת" עם קריסטן וויג שזכה להערכה בעת הקרנותיו בפסטיבלים של ברלין וסאנדנס; ו"אני מחייכת בחזרה" עם שרה סילברמן.

      מי שמעדיף אינדי אמריקאי מחוספס יותר ועם שחקנים מוכרים פחות יפנה ל"השד יודע מה" על מכורים להירואין, שהוכתר בידי האתר אינדי-וויר כסרט הטוב עד כה בשנת 2015. חסידי אמריקה הלטינית יילכו ל"המועדון" הצ'יליאני ו"הר געש" הגוואטמלי, שניהם מן הבולטים בפסטיבל ברלין האחרון, ו"אדמה וצל" הקולומביאני, זוכה הפרס לסרט הביכורים בפסטיבל קאן השנה. גם לחובבי היסטוריה קולנועית מצפה הרבה עבודה במסגרת "סינמאניה", בה יוקרנו שלל סרטי תעודה טריים בנושא, למשל על אורסון וולס, סידני לומט, אינגריד ברגמן ואחרים.

      כל אלה יוכלו בסופו של דבר להיפגש בערב הנעילה של הפסטיבל, בשבת 18.7, בו ישובו הירושלמים לבריכת השולטן כדי לצפות ב"הסנדק" בליווי חי של התזמורת הסימפונית של העיר, שתנגן כמובן את הצלילים האגדיים של נינו רוטה.

      Knight of Cups (יח"צ)
      גורם ל"סיפור על אהבה וחושך" להיראות כמו "האזרח קיין". נטלי פורטמן ב"אביר הגביעים"

      על אחריותכם בלבד

      מעבר לכך, כמדי שנה יתקיימו בפסטיבל גם תחרויות מקומיות. במסגרת העלילתית, בין השאר, בולטים "ארץ פצועה" של ארז תדמור ו"תיקון" של אבישי סיוון, שעליהם ועל המתחרים האחרים בוודאי עוד יהיו שלל הזדמנויות לדבר, למשל בשעה שיתמודדו גם על פרס אופיר וכמובן בעת שיופצו מסחרית בארץ. בגזרה התיעודית, בצד אותו מסמך ידוע לשמצה על יגאל עמיר, ייחשפו בארץ לראשונה כמה סרטי דוקו שערורייתים פחות, למשל "הוטליין" על העובדים הזרים בתל אביב, שכבר הוצג בפסטיבל ברלין והתקבל שם היטב.

      לאור כל השפע והטוב הזה, אפשר להאמין כי למרות כל הקשיים, אולמות הפסטיבל יהיו מלאים, כראוי לו. ובכל זאת, ניתן לקוות כי בשניים מהסרטים, הם דווקא יהיו ריקים, שכן האספירציות האמנותיות שלהם בשמים, אך הביצוע משעמם ואף תמוה - "אביר הגביעים" של טרנס מאליק, שהבלוף שלו ממשיך להתנפח מסרט לסרט, ו"שירים שלמדתי מהאחים שלי", אינדי אינדיאני שמשום מה זכה לשבחים רבים בפסטיבלים של סאנדנס ושל קאן.

      מנגד, בוודאי מסתתר בירושלים לפחות סרט אחד שאולי כרגע אינו מדובר, אך צפייה בו תגלה כי הוא ראוי לכל שבח. מאז ומעולם, רק חוק אחד מוכיח את עצמו: תנסה כמה שאפשר ללטש ולהשחיז את רשימת ההמלצות, בסופו של דבר הפנינה האמיתית תבוא משום מקום, וזה כל הקסם של פסטיבלי הקולנוע.

      לשעות הקרנה, הזמנת כרטיסים ועוד פרטים על הפסטיבל -
      ראו האתר הרשמי.

      מיקסטייפ עם מיטב השירים שמופיעים בסרטי הפסטיבל