את השם וולף אליס אתם הולכים לשמוע הרבה בחודשים הקרובים. מדובר בלהקה הנכונה של הרגע, ובניגוד ללא מעט מקרים של להקות הייפ אחרות, בצדק. הרביעייה הלונדונית שבראשה עומדת אלי רוזוול הוציאה את אחד מאלבומי הבכורה הטובים של השנים האחרונות ונדמה שיש בהן - גם בלהקה וגם בבכורה - עומק שבכוחו להבטיח מסע שלא יהיה קצר. "My Love is Cool", מעבר לשמו החמוד, הוא אלבום אקלקטי מבחינה סגנונית, דבר שאמור היה להיות בעוכריו, אבל האקלקטיות הזאת דווקא מייצרת האזנה מעניינת. הניסיון להגדיר את המוזיקה של רוזוול, ג'ואל אמי, ג'וף אודי ותיאו אליס נתקל בקשיים: יש שם גראנג', פולק, אינדי ניינטיזי, שוגייז, פופ. רוזוול, איט גירל בהתהוות, היא קצת קורטני לאב, קצת פי ג'יי הארווי, קצת פלורנס וולש, קצת הופ סנדובל. ברגעיה החלשים היא גם קצת ספרון מרפבליקה. את אותו הדבר אפשר לומר על השירים.
"My Love is Cool" נפתח רגוע עם "Turn to Dust", על המשפט היפה שלו "תשאיר את עיני החרוזים שלך עלי, כדי לוודא שאני לא הופכת לאבק", וממשיך רגוע מעט פחות עם "Bros", שיר מכווץ על חברות ילדות שאין כמותה וגם לא תהיה. משם הגיטרות ורוזוול נפתחים ונהיים אפלוליים יותר, דיסטורשניים יותר, כועסים יותר, עד כמה שניתן עם הקול היחסית מתקתק שלה, שלפעמים יוצר דיסוננס עם הטקסטים. לא מעט קטעים טובים יש ב-50 הדקות (הארוכות מדי) של האלבום, ואני כרגע מבלה עם "Lisbon", "Giant Peach" ו"Soapy Water".
"My Love is Cool" הוא לא אלבום שציפיתי שיעשה לי את זה, וכרגע זו רק יזיזות ועל העתיד נדבר בעתיד. יש גם סכנה שהחיבוק הקולקטיבי הצפוי לו, שמתבטא כרגע בביקורות שרבות ביניהן על מי תרים לו יותר, תהפוך את האהבה לוולף אליס לקצת פחות קולית, אבל בינתיים אני בעדה. ובכל מקרה, מאד מעניין יהיה לעקוב אחרי רוזוול והמקומות שאליהם היא הולכת.
אבל עם כל הכבוד לוולף אליס ולרוזוול, האישה שלי כרגע היא אליסיה בוגננו, הקול והפרצוף של הרביעיה מנאשוויל שעונה לשם בולי (Bully). קצת פחות פוזה, קצת יותר רוקנרול. קצת פחות פופ, קצת יותר Pאנק. קצת פחות משויף, קצת יותר גס. אולי אני עושה לרוזוול עוול, אבל לבוגנני אני יותר מאמין. "Feels Like", גם הוא אלבום בכורה, מספר בחצי שעה דחוסת רגש את סיפור חייה של בוגננו בת ה-25, על הסערות, הדילמות, שברונות הלב והתקוות שמרכיבות אותם. רוחות שנות התשעים נושבות בעוצמה בין כתליו של האלבום, אבל לא מדובר בטריפ נוסטלגי, או בחיקוי חיוור, למרות שנוסטלגיה אינה מילה גסה כשחושבים על אמהותיה הרוחניות של בוגננו, שנולדה מתישהו בין "Doolittle" ל"Nevermind": קים דיל, קים גורדון, קצת קורטני לאב, מעורבבות בקוביין, פרנק בלאק וגם ריברס קואמו. בוגננו כתבה לבד 10 מתוך 11 שירי האלבום, וגם הפיקה אותו באולפן של סטיב אלביני, שאצלו עשתה התמחות. חבריה ללהקה מספקים לה מטריה אווירית, אבל זו לגמרי ההצגה שלה.
"Feels Like" לא מטלטל כמו "Celebration Rock" של ג'פנדרוידס, אבל הוא משחק באותה ליגה, וזה חתיכת הישג לאלבום בכורה של להקה צעירה כמו בולי. הוא חי ומשתולל ומלא כנות, נטול גימיקים ומלא המנונים, והקול של בוגננו הוא מנה של שערות סבא שבתוכן מתחבא רימון הלם. בשיר הראשון, "I Remember", היא נזכרת בפעמים שבהן נמחקה ו"הקיאה באוטו שלך"; ב"Trash" היא צועקת "זה קסם איך שאתה גורם לי להרגיש כמו זבל". וב"Trying", נכון לכתיבת שורות אלה הפייבוריט שלי, היא משתפת שכל השבוע היא התפללה למחזור שלה ושהיא מטילה ספק בהכל: המהות שלה, הגזרה שלה, המיניות שלה". יש עוד הרבה, ואתם מבינים את הכיוון.
אני לא בחורה באמצע שנות העשרים לחייה, אבל אם הייתי, האלבום הזה היה ה"Is This It" שלי ובוגננו היתה הג'וליאן קזבלנקס שלי. אולי בגלגול הבא.
אם באמת היתה פה מחאה נגד השיטה, ולא רק מחאת לייקים (ואני מכליל את עצמי בסקציית הנמושות), האלבום החדש של דספרסידוס (הנעלמים) יכול היה להיות פס הקול שלה. "Payola" הוא אפילו יותר מזה: הוא כמעט קריאה לפעולה. לפעמים קלישאתית, לרגעים שטוחה, אבל ברובה סוערת, סוחפת, חשובה. 13 שנים אחרי "Read Music/Speak Spanish", אלבום הבכורה המצוין של הלהקה מנברסקה, קונור אוברסט החליט שברייט אייז זה אכן יפה ומאד מצליח, אבל אפשר גם לקמבק את החברים להרכב האימו/פוסט הארדקור שלו ולשחרר שם את כל העצבים שנערמו על לבו. והם אכן נערמו. "Payola" הוא כתב אישום נגד וול סטריט, נגד פוליטיקאים ושוטרים מושחתים, נגד העשירים. "זה בלתי אפשרי שלא להרגיש ניצחון מוחלט כשאתה מסתובב ומקשיב לאלבום החדש של דספרסידוס", צייץ האר מאר סופרסטאר, והוא צודק. מדובר ב-40 דקות שאי אפשר להישאר אדיש אליהן, שגורמות לך להרגיש צעיר, שמצערות אותך על כך שאתה כבר לא.
יחסיי עם אוברסט התחילו ב-2002, אז יצא גם "Read Music/Speak Spanish", וגם האלבום הרביעי של ברייט אייז, "Lifted or The Story Is in the Soil, Keep Your Ear to the Ground", שבשבילי היה אהבה משמיעה ראשונה. מאז הוא תמיד היה באוזניי, או באוזניות או באוטו שלי, וזה היה קל מאחר ומדובר באחד מהאמנים הכי פורים של שנות האלפיים, אבל באופן טבעי הוא התרכך עם השנים, רכות שהגיעה לשיאה באלבום הסולו (הממש לא רע) שלו מהשנה שעברה, "Upside Down Mountain". באלבום הזה של דספרסידוס, אוברסט קצת נולד מחדש, או לפחות חוזר יותר מעשור אחורה והוא שוב צעיר מודע פוליטית וחברתית בן 22 שיודע איך לתעל את הכעס שלו למוזיקת מחאה חכמה.
"Payola" נפתח בסערה עם "The Left is Right" שבו אוברסט קורא להפגיש בין אלות בייסבול ללימוזינות של בעלי ההון ושר ש"השמאל צדק - אנחנו אבודים". החגיגה נמשכת עם "The Underground Man" וסיפורו של פעיל מחאה גאה שנקנה על ידי הכסף הגדול, הפך לפטריוט שמדברר את שולחיו ועמוק בפנים שונא את עצמו, ועם "City on the Hill" המצוין שמסמן את וושינגטון כעיר החטאים שדינה חורבן. בהמשך אוברסט נהיה עוד יותר ספציפי ונוקב בשמות, לטוב ולרע, ויש במילים שלו כל כך הרבה קעקועים פוטנציאליים אילו רק הייתי אני בן 22. כל הכיף הזה עטוף בPאנק מאד אפקטיבי, שהופך את האלבום הזה לכזה שכמעט ואין בו שירים מיותרים. נכון שלפעמים הכל מתערבב וקשה להבדיל כבר בין קטע לקטע, אבל היי, אנחנו צעירים ולא אכפת לנו מהפרטים הקטנים.
"Payola" מסתיים עם "Anonymous" הזועם: "תצפו לנו", זועק אוברסט, "אתם לא יכולים לעצור אותנו. בגלל שחירות היא לא בחינם, וגם אדישות לא". אמן. או משהו.