מתיש יותר ממסע כומתה עם אקי אבני

במפת המיינסטרים של הג'אנגל, הז'אנר האלקטרוני הכי לא קונסנזוסאלי, תופסים רוני סייז וחבורתו את הטריטוריה האמצעית, זאת שבין הרוך האוורירי דוגמת אומני טריו ו- 4hero ובין האכזריות המהוקצעת של, נגיד, דום & רולנד או אד ראש ואופטיקל. מה שבין מוזיקת הרקע בברים ובין חורכי הרחבה האולטימטיביים במסיבות שהגיל הממוצע בהן יורד בהתמדה. האלבום הראשון מ- 97', “New Forms”, הפך את סייז לנציג המושלם של הג'אנגל ברצועות הדאנס באם.טי.וי – פופי וקומוניקטיבי אבל שומר על קוליות. ואי אפשר לא לציין שהוא נראה מצוין.

“In the Mode”, האלבום החדש של רוני סייז רפרזנט – הרכב שכולל פרט לדינמו סייז את קראסט, Suv ו-Die על המוזיקה, את דיינמייט האם. סי ואת אונאלי הזמרת – מערער את כל מה שהתלבש עליהם בצורה כל כך חיננית ולא מציע חלופה משכנעת. זה לא שהוא רע או מביך, הוא פשוט לא הולך לשום מקום.

הבסים דומיננטיים, ההפקה מרשימה, הפתיחה מבטיחה, האורחים – מתוד מן, רזל מרוטס וזק דה לה רושה שאוטוטו עוזב את רייג' אגנסט דה מאשין – מעוררים כבוד, אבל איפשהו בדרך זה מתחיל להיות מתיש. אולי בגלל אידאולוגיית הסאונד האורבני שמעמיסה על המוזיקה; אולי בגלל שזה אלבום ארוך (70 דקות); אולי בגלל שהוא מאוד ווקאלי, עם מין ערבוב טורדני של זמרת פה, אם סי שם, ומדי פעם ראפר עם קבלות; אולי בגלל הציפיות. טרקים שמתחילים טוב הופכים מאוסים, חמש דקות שמרגישות כמו עשר. במקום להשאיר אותך עם הלשון בחוץ גורמת לך האנרגיה – ויש הרבה ממנה, הרי מדובר בג'אנגל - לכובד מעייף.

מאכזב בלשון הג'אנגליסטים, משעמם בלשון הלא ג'אנגליסטים; לא לזה ציפינו מנער הזהב רוני סייז.