בלוגים וטורים

טעון קיפוח 45: זאב נחמה איבד את זה

השיר החדש של אתניקס רגיל, סתמי וחלול, איילת דודיק מספקת את תאונת הדרכים המוזיקלית של השנה ומשפחת מזרחי בשיר משפחתי מיותר. טור המוזיקה הים-תיכונית של רועי בהריר פרל

רועי בהריר פרל
02/07/2015
צילום: פיני סילוק

אתניקס - "תחליטי את" (3:46)

המוג'ו של זאב נחמה בכל הנוגע להלחנת פזמונים מנצחים נותר, פחות או יותר, כמו שהיה בימיו הגדולים שבתחילת שנות התשעים. חברי אתניקס - הלהקה הטובה בישראל, נכון לאותם ימים, והפורייה בה, נכון לתמיד - הטריפו בשעתו את העם בעזרת רצפי תיבות גאוניים ששילבו בין יורוטראש לקסם כנעני מהול בהומו-אירוטיקה מהנה ומשונה ("נוגע בי כמו גנרל / עם תת מקלע עשוי קרטון / מלונדונדרי כמו במרסנד", מתוך "מלונדונוורי כמו במרסנד", 1990). אפילו עורות קרים ומנוכרים במיוחד - כאלה השייכים לגבוהי מצח ש"אוהבים מוזיקה איכותית" - התברווזו נוכח הסינתי הממוזרח ב"ציפור מדבר" וב"קטורנה מסאללה", האקורדיון העולץ ב"כתם הפרי" והפסנתר המצמרר ב"שיר ישן".

אי אפשר להשוות בין הלהיטים הנ"ל, ברוכי ההשראה, לשיר הנחמד הזה, אבל נחמה, הכותב והמלחין הראשי של אתניקס, יכול להתנחם בעובדה שטכניקת הצתת הפזמונים שלו ושל חבריו עדיין עובדת לא רע. גם שירו החדש - הסינגל האחרון מתוך אלבום שייצא בעוד שבועיים וקצת - נקלט בשנייה, מתכתב בסליזיות פריפריאלית עם צו השעה במצעדי הפזמונים של חוץ לארץ, עשוי ברמה גבוהה של גימור עיבודי וצלילי, סוחף, מנענע, ובפזמון, כרגיל, את החושים משגע.

הבעיה של אתניקס העכשווית לא קשורה למוזיקה. הלחנים עדיין טובים, העיבודים עדיין סוחפים, נחמה עדיין שר בלי לזייף (כשיש בנמצא תוכנה ליישור סטיות מהסולם) ותמיר קליסקי המוכשר עדיין אורז את הכל כמו בונבוניירה. מה שכן השתנה מאוד מאז הימים החלוציים שבהם הציגו אתניקס לראשונה את גרסתם המהפכנית למיזוג הגלויות בישראל זה הצד הלירי של נחמה. הוא כבר לא מגניב בכלל. הוא רגיל, סתמי, חלול. אין הרבה הבדל, באיכות ובסטייל, בין שורות כמו "אולי במקום יהלום, תקבלי זכוכית / אבל אתן לך להחליט / אם מה שיש לי זה מספיק" לשורות כמו "אחחח איזו אהבה / הלילה מחיוך שאת איתי / כתוב לך על המצח שאני / מאוהב בך בטירוף / ולא לא עשית כישוף / מתוקה" (מתוך "טרמינל 3", הסינגל האחרון של דודו אהרון).

המוטיבים הכנעניים, האתניים - אלה ששם הלהקה נגזר מהם - הלכו ודהו עם השנים באופן כללי (בשיר הפופי הזה, למשל, הם לא מורגשים בכלל), אבל אפשר היה להבין את זה, לקבל את זה כהתפתחות אמנותית לגיטימית, אם נחמה היה לפחות שומר על המסתורין המדברי שאפיין את הטקסטים המרובדים והיפים שכתב אז ("שומע את קולן של בתולות מעמקייך / נושאות נשימתן אל מרחבים צלולים / ושושנת הים מעטרת את גנייך / אקטוף לך פרח מגינת האלמוגים, אקטוף לי", מתוך "את לי ים", 1990). אז כן, אתניקס עדיין להקה די טובה, אבל בלי כעכים שקופים וגינות אלמוגים, אתניקס היא לא בדיוק אתניקס.

(שלושה כוכבים)

עוד בוואלה!

כל מה שאתם צריכים לדעת על כתיבת קורות חיים בשנת 2022

בשיתוף ManpowerGroup

איילת דודיק - "פנטזיה" (3:40)

לעתים תכופות למדי בעידן המהיר נקלעים בני אדם לרגע או שניים של קהות חושים, בלבול, ערפול ואובדן קשר עם המציאות. כשמדובר באדם שנאלץ להקשיב לכמות מופרזת של פופ ים-תיכוני פיסח וגידע (אני), מצב הצבירה הנדון - שניתן אולי לדמותו לטרפת בצלחת מעופפת - הוא עניין שבשגרה. המוח המצטמק, עור התוף המתפורר והנפש הזועקת למחילה הם רק דוגמאות קטנות למה שעובר על המילים המסכנות האלה מהרגע שבו הן מבזיקות בראשי כרעיון גולמי ועד להקלדתן המהוססת אל המסך.

ואולם, איכשהו, הודות לאופיו הערמומי והקונדסי של הז'אנר, כשמדובר בשיר גרוע באמת, ברמה קיצונית, מכל בחינה אפשרית, התחושה הכללית שהוא מעלה טובה דווקא, מרוממת, על סף האופורית. מעין קתרזיס חצוף שמורד במוסכמות האסתטיות של האמנות היפה. כזהו, אפוא, הרגש המתעורר למשמש "פנטזיה" של איילת דודיק (ש"עזבה את הצפון לטובת המרכז לפני שנתיים, ומאז החליטה להוציא החוצה את האהבה לשירה, לכתיבה ולמוסיקה בכלל", כלשון ההודעה לעיתונות) - שנשמע כמו התנגשות לא צפויה בין הירח לכדור הארץ.

נכון, איש עדיין לא חווה אירוע מסוג זה, ונכון, הסבירות שהוא יתרחש בזמננו נמוכה ביותר - אבל, כמו שאומרים בפתיח של "תעופה בחקירה", תאונות קורות. עובדה: איש גם לא האמין עד כה שניתן לשלוח לרדיו שיר שהופק והוקלט באופן כה חובבני ומרושל (ב"אולפני לונדון") ושהטקסט שלו מורכב ממשפטים כמו "אתה מביט אליי / ונועץ בי מבטך" ו-"ישבתי לי בבית קפה / לוגמת עוד לגימה / מין הקפה שלי עושה / רק טוב, כן, רק טוב בנשמה") - והנה, זה קרה.

"פנטזיה" הוא פיגוע מוזיקלי פנטסטי. כן, פנטסטי במובן של אדיר, גדול מהחיים, עצום ובעל פוטנציאל של ממש להפוך לקאלט. אמנם יש בעולם, ואפילו פה בארץ, לא מעט שירים חמורים ממנו, אבל באירוע הזה, יש גם נפגעים. ליתר דיוק: נפגעת אחת - זמרת צעירה בשם איילת דודיק, בעלת קול עמוק ומעניין, חזות אפלולית משהו וכישרון הלחנה לא מבוטל, שהתעקשה מדי לכתוב את המילים בעצמה, התפשרה מדי בעניין העיבוד וההפקה המוזיקלית, וכתוצאה מכך אבדו עקבותיה בשיר הזה. נקודת האור: מפיק אחר ללא ספק יכול להוציא ממנה הרבה יותר. נקודת האור הנוספת: עד שזה יקרה, ניתן להמשיך ליהנות משיריה בקטע אירוני.

(כוכב אחד, אבל יחיד ומיוחד)

שימי ושיר מזרחי - "ילדה שלי" (3:15)

נכון, שימי מזרחי (זמר) ובתו שיר (לא זמרת) נראים בערך באותו גיל, אבל פרט לכך השיר הזה מיטיב לייצר אווירה של בת מצווש מושקעת בנס ציונה עם קייטרינג איכותי (בשרי ופרווה), הופעה משותפת של שיר ואבא, דיג'וי של ירון אילן, ואולי, אם יישאר זמן, גם הופעת פריצה של סאבלימינל, חבר של אבא מהלייבל (תאקט).

לא, זה לא בהכרח מרגיש נעים למי שלא הוזמן למסיבה, לא מכיר בה אף אחד ולא בהכרח מקפיד על תלבושת אלגנטית - נאמר, למשל, אתם. וכן, ירון אילן באמת דיג'ה בבת מצווש של שיר והתמוגג בזמן שצפה שם בה ובאביה מבצעים את הדואט המרטיט הזה - השני בפמילאריותו המופרכת רק ל"אבא, אותך אני אוהב" של בני וגדי אלבז, משנות השמונים. כך, על פי ההודעה לעיתונות, נולד הרעיון להפיץ את הדבר המביך הזה באופן מסחרי.

"ילדה שלי", מרגש ומדמיע ככל שהיה (הוא לא, אבל נגיד), הוא, בראש ובראשונה, מחווה משפחתית של משפחת מזרחי לעצמה, שמטרתה היא להאדיר את כבודה בקרב מעגליה הקרובים. "שמעת?", יתלחששו הדודים והדודות, "לשימי ושיר יש שיר ברדיו!". "כן, כן, שמעתי", יתערב הגיס מצד האמא, שנוטה להתבדח. "שיר-שיר יש לשיר, אה?". האמת? לא. זה סתם שיר מציק עם ביצוע וירטואוזי מדי של שימי ונוכחות אנמית מדי של שיר. אוי לו, לבן משפחת מזרחי המורחבת, שיעז להודות בכך, אבל הרגש היחיד שהשיר הזה מעורר הוא פחד מדוד סאבלימינל.

(כוכב וחצי)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully