פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קראו את הפרק הראשון מתוך "יריד השעשועים", ספרו החדש של סטיבן קינג

      אמן המתח חוזר עם סיפור על צעיר שבור לב שמוצא עבודה ביריד שעשועים בעיירה קטנה. עד מהרה מתברר כי לצד ההנאה מסתיר המקום סיפור מסתורי ומסוכן

      היתה לי מכונית, אבל כמעט כל יום בסתיו 1973 צעדתי לג'וילנד מבית ההארחה של גברת שו?פ??לו? על חוף העיירה ה?ב?נ'ס ב??יי. זה נראה כמו הדבר הנכון לעשות. הדבר היחיד, למעשה. בתחילת ספטמבר החוף היה נטוש כמעט לגמרי, והלם את מצב רוחי. הסתיו ההוא היה היפה בחיי. כמעט ארבעים שנה לאחר מכן אני יכול לומר את זה. ומעולם לא הייתי כה אומלל, אני יכול לומר גם את זה. אנשים חושבים שאהבה ראשונה היא מתוקה, ואין דבר מתוק יותר מהפעם הראשונה שבה נקרע הקשר. שמעתם אלפי שירי פופ וקאנטרי שמוכיחים את הנקודה: לאיזה אידיוט נשבר הלב. אבל הלב השבור הראשון הוא תמיד הכי כואב, מחלים הכי לאט, זה שמותיר את הצלקת הכי בולטת. מה כל כך מתוק בזה?


      לאורך כל ספטמבר ולתוך אוקטובר, שמ?י קרוליינה הצפונית היו בהירים והאוויר חמים אפילו בשבע בבוקר, כשירדתי במדרגות החיצוניות מהחדר שלי בקומה השנייה. אם התחלתי לצעוד עם מעיל קל, כבר הידקתי אותו חזק סביב מותניי לפני שגמאתי חצי מחמשת הקילומטרים שהפרידו בין העיירה ליריד השעשועים.

      המאפייה של בטי היתה התחנה הראשונה שלי, שם קניתי שני קרואסונים עדיין חמים. הצל שלי היה הולך איתי על החול, אורכו שישה מטרים לפחות. שחפים מלאי תקווה, שהריחו את הקרואסונים בנייר השעווה, חגו מעל ראשי. וכשצעדתי בחזרה, לרוב בסביבות חמש (אם כי לעיתים נשארתי עד שעה מאוחרת יותר – דבר לא חיכה לי בהבנ'ס ביי, עיירה שלרוב נרדמה ברגע שהקיץ נגמר), הצל שלי הלך איתי על המים. בשעת גאות הוא היה נע על פני המים, כמו רוקד עם הולה?הופ קטן.

      אני לא בטוח לגמרי, אבל נדמה לי שהילד והאישה והכלב שלהם היו שם מהפעם הראשונה שצעדתי בדרך הזאת. החוף שהשתרע בין העיירה לעליבות הנוצצת, העולצת, של ג'וילנד, היה מלא בתי קיץ, רבים מהם יוקרתיים, רובם אטומים אחרי חג יום?העבודה. אבל לא הבית הגדול ביותר, זה שנראה כמו טירת עץ ירוקה. שביל עץ הוביל מן המרפסת האחורית הרחבה אל המקום שבו העשבים פינו את מקומם לחול לבן ורך. בקצה השביל עמד שולחן פיקניק מוצל בשמשייה ירוקה בוהקת. בצילה ישב הילד בכיסא הגלגלים שלו, חובש כובע בייסבול, מכוסה מן המותניים ומטה בשמיכה – גם בשעות אחר הצהריים המאוחרות, כשהטמפרטורה ריחפה מעל עשרים מעלות. חשבתי שהוא בן חמש בערך, ודאי לא יותר משבע. הכלב, ג'ק ראסל טרייר, שכב לידו או ישב לרגליו. האישה ישבה על אחד מספסלי הפיקניק, לעיתים קראה בספר, ורוב הזמן רק בהתה במים. היא היתה יפה מאוד.

      בהלוך או בחזור תמיד נופפתי אליהם, והילד נופף בחזרה. היא לא, לא בהתחלה. 1973 היתה שנת חרם הנפט של אופ"ק, השנה שבה ריצ'רד ניקסון הכריז שהוא אינו נוכל, השנה שבה מתו אדוארד ג'י רובינסון ונואל קווארד. השנה האבודה של דווין ג'ונס. הייתי בתול בן עשרים ואחת עם שאיפות ספרותיות. בחזקתי היו שלושה מכנסי ג'ינס כחולים, ארבעה תחתונים, גרוטאת פורד (עם רדיו טוב), מחשבות תועות על התאבדות ולב שבור.
      מתוק, אה?


      שוברת הלב היתה ונדי קיג?ן, והיא לא היתה ראויה לחבר כמוני. מרבית שנות חיי כבר עברו עד שהגעתי למסקנה הזאת, אבל אתם מכירים את האמרה הישנה: עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. היא היתה מפורטסמאות, ניו?המפשייר. אני הייתי מסאות ברוויק, מיין. זה הפך אותה לשכנה ממול. התחלנו "לצאת קבוע" (כפי שנהגנו לומר) במהלך השנה הראשונה שלנו באוניברסיטת ניו?המפשייר – למעשה נפגשנו במסיבת ההיכרות של הסטודנטים החדשים, האין זה מתוק? כמו אחד משירי הפופ האלה.

      במשך שנתיים לא היה ניתן להפריד בינינו. הלכנו לכל מקום ביחד, ועשינו הכול ביחד, הכול, כלומר, חוץ מאת "זה". שנינו היינו סטודנטים עובדים עם משרות בתוך האוניברסיטה. היא עבדה בספרייה, אני בקפיטריה. ניתנה לנו הזדמנות להמשיך לעבוד בעבודות שלנו בקיץ 1972, ומובן שניצלנו אותה. הכסף לא היה רב, אבל לתחושת היחד שלנו לא היה מחיר. הנחתי שכך נעשה גם בקיץ 1973, עד שוונדי הודיעה שחברה שלה ר?נ?ה השיגה לשתיהן עבודות בכולבו פילנ'ס בבוסטון.
      "ומה אני אעשה?" שאלתי.

      "אתה תמיד יכול לבוא דרומה," היא אמרה. "אני אתגעגע אליך המון, אבל באמת, דוו, כנראה לא יזיק לנו לבלות קצת זמן לחוד."
      משפט שכמעט תמיד מבשר רעות. אולי היא ראתה את המחשבה על פניי, כי היא נעמדה על קצות האצבעות ונישקה אותי. "רחוק מהעין, קרוב אל הלב," היא אמרה. "חוץ מזה, תהיה לי דירה משלי, ואולי תוכל להישאר." אבל היא לא ממש הביטה בי כשאמרה את זה. עד אז, מעולם לא נשארתי. יותר מדי שו?תפו?ת, היא אמרה. פחות מדי זמן. מובן שאפשר להתגבר על בעיות כאלה, אבל לא עשינו את זה, והייתי אמור להבין מכך משהו. בדיעבד, אני מבין המון. כמה פעמים היינו קרובים מאוד ל"זה", אבל "זה" אף פעם לא קרה. היא תמיד נסוגה, ואני מעולם לא לחצתי עליה. שאלוהים יעזור לי, הייתי ג'נטלמן. פעמים רבות מאז תהיתי מה היה קורה (לטוב או לרע) אם לא הייתי נוהג כך. היום אני יודע שג'נטלמנים צעירים לא מזיינים. תרקמו את זה על מפית ותתלו במטבח שלכם.


      הצ?פי לקיץ נוסף של שטיפת רצפות בקפיטריה והעמסת צלחות מלוכלכות על מדיחי הכלים הישנים לא קסם לי במיוחד, לא כשוונדי מאה קילומטרים דרומית משם, נהנית מהאורות הבוהקים של בוסטון, אבל זו היתה עבודה קבועה, והייתי זקוק לה, ולא חיכו לי אפשרויות נוספות. ואז, בסוף פברואר, אפשרות אחת התקרבה אלי לאורך מסוע הכלים.
      מישהו קרא ב'קרוליינה ליבינג' בזמן שניקה או ניקתה היטב מהצלחת הכחולה את מנת הספיישל של היום, שהיתה המבורגר מקסיקני וצ'יפס קרמבה. הוא או היא השאירו את העיתון עם המגש, ואני הרמתי אותו יחד עם הכלים. כמעט השלכתי אותו לפח, אבל התחרטתי. חומרי קריאה בחינם היו חומרי קריאה בחינם (הייתי סטודנט עובד, זוכרים?). תחבתי אותו לכיס האחורי שלי ושכחתי ממנו עד שחזרתי לחדר שלי במעונות. כשהחלפתי שם מכנסיים הוא נפל על הרצפה ונפתח במדור המודעות מאחור.

      מי שקרא את המגזין הקיף כמה מודעות דרושים... אם כי בסופו של דבר הוא או היא החליטו שאף אחת מהן לא מתאימה. אחרת 'קרוליינה ליבינג' לא היה שט אלי לאורך המסוע. סמוך לתחתית הדף הופיעה מודעה שלכדה את תשומת ליבי, אף שלא הוקפה. באותיות שחורות ובולטות היה כתוב בשורה הראשונה: עבודה קרובה לגן העדן! איזה תלמיד בחוג לספרות לא יקרא את זה וייפול בפח? ואיזה בן עשרים ואחת מדוכדך, שהפחד ההולך וגדל שהוא עלול לאבד את החברה שלו סוגר עליו, לא יימשך לרעיון לעבוד במקום שנקרא ג'וילנד?

      למודעה צורף מספר טלפון, ובגחמה של רגע צילצלתי אליו. כעבור שבוע, טופס בקשת עבודה נחת בתיבת הדואר שלי במעונות. במכתב המצורף היה כתוב שאם ברצוני לקבל משרת קיץ מלאה (ואכן רציתי בה), במסגרתה אמלא עבודות שונות, רובן עבודות תחזוקה, אבל לא רק, עלי להתייצב לריאיון ולהציג רישיון נהיגה בתוקף. אוכל להגיע בחופשת האביב הקרובה במקום לנסוע הביתה למיין, לשבוע. אלא שתיכננתי לבלות חלק מאותו שבוע עם ונדי. אולי אפילו נגיע ל"זה".
      "סע לריאיון," אמרה לי ונדי כשסיפרתי לה. היא אפילו לא היססה. "זו תהיה הרפתקה."
      "להיות איתך זו הרפתקה," אמרתי.
      "יהיה לנו הרבה זמן ביחד בשנה הבאה." היא נעמדה על קצות אצבעותיה ונישקה אותי (היא תמיד עמדה על קצות אצבעותיה). האם היא פגשה את הבחור האחר כבר אז? כנראה לא, אבל אני בטוח שהיא הבחינה בו, כי הוא למד איתה בקורס סוציולוגיה למתקדמים. ר?נ?ה סנט קלייר בטח ידעה, וכנראה היתה אומרת לי לו שאלתי – דיבורים היו המומחיות של רנה, אני בטוח שהיא עייפה את הכומר כשהלכה לווידוי המסורתי – אבל יש דברים שאתה לא רוצה לדעת. כמו למה הבחורה שאהבת בכל ליבך ממשיכה לסרב לך, אבל קופצת למיטה עם הבחור החדש כמעט בהזדמנות הראשונה. אני לא בטוח שמישהו הצליח אי פעם להתגבר לחלוטין על האהבה הראשונה שלו, היא עדיין ממשיכה לכרסם. חלק ממני עוד רוצה לדעת מה לא היה בסדר איתי. מה היה חסר בי. עכשיו אני בשנות השישים לחיי, יש לי ש??ער?שיבה והחלמתי מסרטן הערמונית, אבל אני עדיין רוצה לדעת למה לא הייתי טוב מספיק לוונדי קיגן.

      "יריד השעשועים" / סטיבן קינג. הוצאת "מודן". מאנגלית: רוני בק. 229 עמודים.