פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המלך לא קם לתחייה: מופע המחווה לזוהר ארגוב היה חיוור

      גדולי הזמר הים-תיכוני לא הפגינו נוכחות במופע המחווה לזוהר ארגוב ומי שנכח באמפי החצי ריק בראשל"צ נאלץ להסתפק בביצועים חלביים של אמנים רנדומליים למדי

      המלך לא קם לתחייה: מופע המחווה לזוהר ארגוב היה חיוור
      צילום:אבי כהן, עריכה: רן צימט

      ישי לוי, חיים משה, אבנר גדסי, עופר לוי, שימי תבורי, דקלון, אהובה עוזרי, מרגול, עמיר בניון, משה בן מוש, בעז שרעבי, אתניקס ורבים וטובים אחרים - כמעט כל קודקודי ומייסדי המוזיקה הים-תיכונית בישראל - לא התקבצו יחדיו אמש באמפי פארק החדש והמרשים בראשון לציון.

      ייתכן שהם לא הוזמנו או שאולי הם הוזמנו ובחרו שלא ליטול חלק פעיל באירוע המרכזי לציון יום הולדתו ה-60 של מלכם הגדול ונערץ, האחד והיחיד, הגרון הכל יכול, זוהר ארגוב ז"ל - כל אחד מסיבותיו הוא. גם הוא בחר, לפני 28 שנה וחודשיים, כשהיה לא רחוק מפה, בתא המעצר של תחנת משטרת ראשון לציון, לוותר (גם) על זה.

      לאמן אחד, לכל הפחות - ישי לוי - יש תירוץ ראוי להיעדרות: בתחילת אוקטובר 1987, ימים ספורים לפני שהמלך נמצא ללא רוח חיים בתא המעצר, אשתו של לוי, איריס (שהיתה אז חברתו), הגישה תלונה במשטרה נגד ארגוב אחרי שהכוכב, לטענתה, ניסה לאנוס אותה.

      בכלל, צל כבד ועכור עוטף את המופע עוד בטרם החל - הצל שמטיל גבם האימתני של ענקי הזמר הים-תיכוני שלא הצטרפו לליין-אפ, כמו גם זה של הקהל שלא פוקד את הערב בהמוניו (האמפי חצי ריק, בהערכה אופטימית) - ככל הנראה נוכח העובדה שבשנת 1979, קצת לפני שהומלך (וניסה את מזלו עם איריס של ישי), הורשע ארגוב באונס של מעריצה ונידון לשנת מאסר בפועל.

      ערב מחווה לזוהר ארגוב (ניב אהרונסון)
      (צילום: ניב אהרונסון)
      יהודה קיסר בערב מחווה לזוהר ארגוב (ניב אהרונסון)
      יהודה קיסר (צילום: ניב אהרונסון)

      מיותר לציין, אפוא, שעצם קיומו של ערב המחווה הזה הוא עניין שנוי במחלוקת, אם לא פסול בעליל, אבל האמת היא שאין טעם להיכנס לזה כשהאורות כבים ויהודה קיסר, הגיטריסט הוותיק שגילה את ארגוב, עולה לבמה ופוצח ברצף אינסטרומנטלי מלהיטי המלך. מוטב לנסות להדחיק את זה ולזרום עם אווירת ההודייה וההוקרה למלך הנרקומן והאנס שטען פעם, באחד מבין עשרות שיריו היפים, ש"לא צריך כל דבר לחקור ולשאול, לפעמים גם מותר לא לדעת הכל".

      מעניינת ואף מרגשת היא הצבתו של קיסר - המצוי בקשיים כלכליים ומהווה, בנוסף להיותו חלק מרכזי מסיפורו המוזיקלי של ארגוב, גם שיקוף לדמותו הטרגית - בפתח המופע הזה ובפרונט של חלק ניכר מהנאמברים שבו. כשהוא עומד כך לבד, בחזית הבמה, ומבצע את מחרוזת הסולואים שלו ברוח מועדוני השמחות של שנות השמונים לרגע נדמה שאולי בכל זאת, למרות הכל, רוחו של הכוכב המנוח נמצאת פה איפשהו, בין הצל העכור לבמה הססגונית, ומוודאת שהכל מתנהל כראות עיניה. סמוך לתאי השירותים באמפי שבעיר הולדתו ומותו של המלך אפילו יש כמה בורות מלבניים שנחפרו זה לצד זה, במקביל, כמו חלקות קבר - מה שמוסיף לתחושה הזאת פן מוחשי וקריפי.

      עידן עמדי בערב מחווה לזוהר ארגוב (ניב אהרונסון)
      עידן עמדי (צילום: ניב אהרונסון)
      קרולינה בערב מחווה לזוהר ארגוב (ניב אהרונסון)
      קרולינה (צילום: ניב אהרונסון)

      האוזניים והלב, בשלב זה, מוכנים לבום הגדול, שאמור, על פי ההגיון השולט באירועים מסוג זה, להגיע מיד אחרי האינטרו של קיסר, אבל הלה מתמהמה ובמקומו מקבל הקהל את דיקלה בביצוע לאה ולא לגמרי מפוקס לבלדה הנוגה "נזכר אני במבטך". ההילוך, אפוא, לא הורם, ובמקום זה צצות תהיות ראשונות בנוגע לליין-אפ המשונה (שהורכב, כפי הנראה, בשיטת המי-פנוי-באלנבי), לבנייה הלא ברורה של סדר השירים ולבחירה של תמיר קליסקי, המעבד הראשי, להיצמד לרוח הגרסאות המקוריות ולהימנע בכל מחיר מחידושים, מהפתעות ומשיגועים. אולי זה יותר מכובד ככה, אבל זה בעיקר נורא צפוי ומשעמם.

      גם הביצוע העוקב של ארקדי דוכין ל"אבא במרומים" אינטימי ומדכדך מדי לתחילת מופע, ולכן, אף על פי שברור לאיזה אבא דוכין התכוון כשהוא שר "אלוהים לקח את אבא", הוא לא ייצר בקהל כל רחש ראוי לציון. אפילו נדב גדג' - המרים הרשמי של ישראל, נכון להיום - שעלה מיד אחר כך לא סיפק את הצורך הבסיסי של האנשים בהידלקות ופתח דווקא בביצוע להמנון הבאסה הלאומי, "בדד". נכון, ארגוב מת בנסיבות לא מלבבות במיוחד, אבל זה קרה מזמן וכל הרעיון של המופע הזה, אם הבנתי נכון, הוא להיזכר ברגעיו היפים, לשמוח ולרקוד. אווירת הנכאים שאפפה את הפארק והתכתבה עם מרחבי הדשא הריקים מדי שבו לא היתה צפויה כלל ועיקר.

      נדב גדג' בערב מחווה לזוהר ארגוב (ניב אהרונסון)
      נדב גדג' (צילום: ניב אהרונסון)

      בהמשך עולים לבמה מוזיקאים ומבצעים שלא ממש קשורים, סגנונית ורוחנית, לארגוב, כמו גם אחד לשני: קובי אפללו נתן ביצועים אגביים וחלביים ל"אל נבקש" ול"סוד המזלות", שלומי סרנגה השתדל מאוד להרים עם ביצועים ברמה של צוות בידור אילתי ל"עיניך החומות" ול"עוד יום יבוא" (ונכשל בכך), לירז צ'רכי צעקה פתאום לקהל (ההטרוגני מאוד והמבוגר למדי) "יו, איזה יפים אתם!", נתן גושן לא הוציא שום דבר שלא הוצא עד כה מ"אין מדינה לאהבה", ומשהו התחיל לזוז, למרבה הפלא, רק בתורם של אסי יחיאל (ביצוע אותנטי ל"בעבר היו זמנים"), לירון עמרם (ביצוע אנרגטי ונחמד ל"פעם פעם", גם אם נעדר איכות קולית) וקרולינה, שביצועה ל"אלינור" סויע במקהלת חובבים שממוקמת בשירותי הגברים.

      המומנטום הזה הגיע לשיאו בביצועים המרגשים של אביהו מדינה, המלחין הגאון שהפך את ארגוב לזוהר, ל"הפרח בגני" ול"כבר עברו השנים", אבל גם האפקט של זה מוגבל משהו, שכן מדינה, עם כל הכבוד והערכה לפועלו, הוא לא בדיוק זמר מלהיב, ובכלל, זמר. מה גם שבתום ביצועיו, לפני שירד מהבמה והזמין את שרית חדד ("אני רוצה להזמין זמרת מחוננת שהיא גם יפה"), שבר את העיקרון (הנכון) שמתעסקים רק במוזיקה ולא באדם, ואף הרחיק עם זה לכת וטען, בחוסר אחריות מקומם ולא חכם, ש"כשיש לנו גיבורי תרבות כאלה, אפשר להגיד שאנחנו חברה נורמטיבית".

      אביהו מדינה בערב מחווה לזוהר ארגוב (ניב אהרונסון)
      אביהו מדינה (צילום: ניב אהרונסון)
      שרית חדד בערב מחווה לזוהר ארגוב (ניב אהרונסון)
      שרית חדד (צילום: ניב אהרונסון)

      גם שרית חדד - אחת שלרוב יודעת להדליק אש גם בלב מדבריות - נבלעה בוייבים המוזרים והמנומנמים של המופע וביצועיה ל"נעלמת בלי מילים" ו"אך בלילה" נישאו ברוח התוגה הכללית ונעלמו כלעומת שבוצעו. כשאברהם טל, עוד טיפוס שמח, הגיח עם "ים של דמעות" ועם "את לי לילה" הסיפור כבר די סגור ולא ניתן להצתה מחודשת. אפילו אייל גולן, היורש הרשמי, שביצע בענווה לא אופיינית שני שירים אזוטריים למדי מתוך הרפטואר הארגובי ("מלאך ושטן" ו"כמו שיכור") לא הזיז כמעט כלום, וכל מה שנותר לפאר טסי, היורש של היורש, לעשות זה לסגור את הבסטה באלגנטיות מאופקת עם ביצוע מרשים למדי ל"אלוהי עד מתי".

      אמנון ארגוב בערב מחווה לזוהר ארגוב (ניב אהרונסון)
      אמנון ארגוב (צילום: ניב אהרונסון)

      לרגע אחד בלבד, קטן ומיוחד, צמרמורת אחזה באמפי. זה קרה ברגע שאמנון ארגוב, אחיו של הזמר המנוח, עלה לבמה כדי לנעול סופית את האירוע ונעמד מול המיקרופון. הדמיון העצום בין תווי פניו של האיש הזה לאגדה ההיא עשה משהו חזק מאוד בבטן. למשך כמה שניות - כלומר, עד שהתחיל לשיר (את "בתל הזהר") - אפשר בהחלט להאמין שהנה, המלך קם לתחייה, אלא שאז התברר שהמלך הזה עירום (ולא ממש יודע לשיר), אז כנראה שהמלך בכל זאת מת.

      זוהר ארגוב היה מבצע מדהים וחד-פעמי שניחן ברמות של כריזמה שלא נצפו כאן מאז שנפרד מעולמנו. האוויר באמת התחשמל בכל פעם שהוא לקח מיקרופון ליד ופצח בשירה. מצד שני, הוא מעולם לא היה אייקון כמו אריק איינשטיין, וכעת גם רוחו לא דומה לזו של הזמר הלאומי שהלך לעולמו לפני שנה וחצי. יש לפחות סיבה טובה אחת לכך. נכון, אמרנו שלא נזכיר אותה, אבל היא בהחלט נכחה במופע הזה (שהופק בידי קבוצת "זאפה" ובסיוע עיריית ראשון לציון) בצורה של איפוק מוזר שאפיין גם את מצב הצבירה של האמנים וגם את זה של הקהל. מבחינה זו, הערב הלא מלהיב הזה היה לפחות אותנטי: הוא ייצג נאמנה את דמותו הלא ראויה להערצה של ארגוב, כמו גם את אופיה הטרגי של הקריירה שלו.

      אייל גולן בערב מחווה לזוהר ארגוב (ניב אהרונסון)
      אייל גולן (צילום: ניב אהרונסון)
      פאר טסי בערב מחווה לזוהר ארגוב (ניב אהרונסון)
      פאר טסי (צילום: ניב אהרונסון)

      זה היה יום הולדת עצוב - ולא רק בגלל שחתן השמחה לא קם בו, בסופו של דבר, לתחייה. הערב הזה המחיש, יותר מכל, את הפער שבין חולשת האדם לכוח המוזיקה, וליתר דיוק, בין זוהר ארגוב האיש לזוהר ארגוב הזמר. עצוב הוא סיפורו של האיש שהלך לאיבוד, אבל יותר מכך עצובה היא העובדה שהאיש הזה כבר לא שר את השירים המופלאים האלה, כי באמת, אף אחד מבין האמנים שהופיעו (או לא הופיעו) באמפי לא יודע, ולעולם לא יידע, לעשות את זה כמותו. יהי זכרו ברוך.