בנקין (Banquine) הוא אקט אקרובטי שמצריך שלושה לוליינים או יותר, שניים מהם עומדים על הקרקע והשלישי על כתפיהם יוצר פירמידה. שלושה זה מספר נחמד, 13 זה כבר סכום מרהיב. כשי"ג לולייני המופע "קידם" (Quidam) ביצעו בהיכל מנורה מבטחים את התרגיל שהעניק להם פרס יוקרתי ("ליצן הזהב" אם אתם מתעקשים) במונטה קרלו ב-1999, נשימתו של הקהל נעתקה. זה היה מרהיב, מפעים ומרגש, חותמת נוספת על הסנסציה העוצמתית ששמה סירק דה סוליי.
כמה חבל שהרגעים האחרים במופע אפילו לא דגדגו את הקליימקס הזה.
"קידם" אינו מופע דגל של סירק דה סוליי, אך הוא ותיק דיו ופעיל מ-1996. קרקס השמש הקנדי, שפרץ לתודעה באמצע שנות ה-80 והגיע בשנים האחרונות לפסגות חדשות, תרתי משמע, אמור היה להגיע בקיץ שעבר, אבל הודיע על דחייה בשנה בגלל "צוק איתן". ההבטחה קוימה במלואה, וביום חמישי פתח ההרכב עם הראשונה בסדרה של תשע הופעות בהיכל, עד ה-16 ביולי. המופע שכתב פרנקו דראגונה, שעובד עם הלהקה כמעט מראשית דרכה, הוא קרקס נודד ברחבי העולם, שבו חזו כבר למעלה מעשרה מיליון איש. כך שהתקוות היו רבות, וכשמצפים, אתם יודעים, לפעמים גם מתאכזבים.
הגיבורה שבמרכז הסיפור היא זואי, נערה משועממת שהוריה מתעלמים מקיומה. זואי מחליטה לצאת למסע דמיוני, בו היא נחשפת לעולם של דמויות ערטילאיות. אט-אט משילות דמויות אלה את מסיכותיהן ומקבלות, כביכול, משמעות. פירוש השם "קידם" בלטינית הוא "משהו", דבר מה מופשט, חסר הגדרה וזהות. למרבה הצער, גם התחושה שמועברת אל הצופים היא כזו. קשה אולי להתווכח עם 19 שנות הצלחה, אבל כשחושבים על סירק דה סוליי, האסוציאציות שעולות בראש הן "או" או "קה" המדהימים בלאס וגאס. "קידם", לעומתם, נראה כמו חיקוי דהוי, שסובל ממחסור חמור באקרובטיקה ומיותר מדי מריחת זמן. לקראת סוף המופע ניכרו הרבה פרצופים עייפים ובעיקר מבולבלים בין 4,000 הצופים שהגיעו להיכל. הילדים, וכאן יש להדגיש שבשל אפלוליותו זה לא בדיוק מופע לילדים, נרדמו. קשה להאשים אותם, העסק הזה היה לא אחת מתיש.
מה הפריע כל כך לבכורה של "קידם" בישראל? האולם ביד אליהו הוא קוטל הופעות ידוע, אבל לא הוא היה הבעיה, אם כי חייבים לציין שהחוויה שם, כרגיל, יכולה להיות שלמה רק במשחקי כדורסל. המופע עצמו הוא שפשוט לא עומד בציפיות. מלבד הבנקין העצום ואולי גם קפיצות החבל ההמוניות, רוב האקטים נתנו תחושה של משהו שכבר ראינו. הרי סירק דה סוליי אמורים לעשות בדיוק את ההפך לבחון את גבולות האנושיות, של עצמם ושל הצופים. עלילה ברורה לא היתה מזיקה, ואם אתם תוהים מה לעלילה ולקרקס, רצוי שתדעו שזהו מצרך לא נדיר בקרב הלהקה הקוויבקית.
לפני ההפסקה הכול עוד היה סביר, אולי לא מרגש אבל מעביר את הזמן. מחצית השעה שאחריה כבר ניחנה בשעמום מחץ, עד שהגיעו קטעי ה-clown cinema והבנקין וחילצו אותנו מהתרדמת. הקלאון סינמה הוא הקטע השני בכיכובו של הפנטומימאי המצוין טוטו קסטינייראס, בו הוא מעלה צופים מהקהל ומביים אותם, כביכול, לסרט קצר. דווקא כאן, ברגעים לא אקרובטיים ומגושמים בעליל, הצליחה ההצגה להביא לידי ביטוי את הרעיון של התגבשות הנפש. אל הבמה עלו צופים מבולבלים, ששניות לפני כן לא ידעו שיהיו חלק מהמופע. קסטינייראס, כיאה לאמן שיתרונו על הצופה ההדיוט ברור, התעלל בהם קשות, אבל גם הוציא אותם מההלם. אותם אנשים תמימים, לכאורה חסרי יכולת משחק וכישרון, הסתגלו במהירות ונראו כעבור מספר דקות כמו קומיקאים סמי-משופשפים. אלה היו רגעים מרגשים מסוג אחר.
רגש הוא המוצר שהיה הכי חסר בהיכל. רוב האקטים ארוכים מדי, וייתכן שקיצורם היה עוזר, אבל ללא קשר לשומנים המיותרים, זה פשוט לא עבד. למרות התזמורת המצוינת, התחושה במשך רוב הזמן היתה של קרקס מתחיל שבא להראות את מיטב הרפרטואר, ולא של הרכב אקסטרווגנטי שאמור ללמד אותנו שגם אם נדמה לנו שראינו הכול, לא ראינו כלום. ייתכן שמי שרק וצה לסמן וי יסתפק בכך, אבל "קידם" רחוק מאוד מהמוניטין ותו האיכות שהציבה סירק דה סוליי לאורך השנים.