פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קראו את הפרק הראשון מתוך מותחן הריגול הישראלי "בוגד"

      ספרו של יונתן דה שליט עוסק בקשישה גרמנייה שחושפת סוד מצמרר: בצמרת הממשל בישראל יש בוגד. הדבר היחיד הידוע לגביו הוא הכינוי "קוברה"

      רומא, 1983

      לפתע ירדה החשכה. השמים, שרק לפני דקות ספורות היו כחולים ונקיים כל כך, הפכו סגולים ומיד השחירו, כאילו נמסך בהם דיו. חמימותו של היום, יום נעים של תחילת מרס, הפכה באחת לצינה. צללים התארכו והאפילו. נורות חלשות האירו את הרחוב וזרקורים שטפו באור נסתר את הקירות. לאורם של אלה נראו המבנים המפוארים כמו תפאורה גרנדיוזית למחזה. השעה הייתה חמש שלושים ואחת. הגבר הצעיר חלף פעם נוספת ברחוב הצר, מושך כלפי מעלה את רוכסן מעילו שהיה ממילא רכוס עד קצהו, עובר שוב ליד שער הברזל של השגרירות האמריקאית. איש מלבדו לא נראה ברחוב, שלרגע אחד היה שומם מאדם ונטוש. רחש תנועה בלתי פוסקת עלה מוויה ונטו הרחב, שאליו השקיפה החזית המפוארת של השגרירות השוכנת במבנה שבעבר היה ארמון. דגל ארצות הברית גדול התנופף בראש תורן גבוה, רוח קרה הצליפה בו, זרקור האיר את פסיו הלבנים והאדומים. הבניין הענקי שחלונותיו הוגפו כולם נראה בעיני האיש הצעיר ריק וקודר, אך הוא ידע שמאות אנשים ממלאים ממש ברגעים אלה את חדריו. הוא חזר על עקבותיו ולחץ בנחישות על פעמון האינטרקום של השער. שתי מצלמות אבטחה שהותקנו גבוה מעליו הסתובבו חרש והתמקדו בו.

      "כן," נשמע קול מתכתי, מאנפף, מרמקול האינטרקום.

      "אני מבקש לדבר עם מישהו מהמודיעין," אמר באנגלית רהוטה, קולו יציב.

      "שעות הקבלה של הקונסוליה הן עשר עד שתיים," אמר הקול. "תוכל לבוא מחר."

      "אני מבקש לדבר עם מישהו מהמודיעין," חזר על דבריו. "אין לי צורך בשירותים קונסולריים, ואין לי כוונה להגיע מחר. מדובר בעניין חשוב ודחוף."

      "מה שמך ומה מביא אותך לשגרירות?"

      "אמסור את שמי רק לנציג של המודיעין. רק לו אוכל לומר למה באתי." הוא היסס רגע, והוסיף: "מדובר בעניין הנוגע לביטחון הלאומי."

      "תיכנס בבקשה," ציווה הקול. נשמעו נקישה קצרה ורחש של דלת מתכת נפתחת. האיש הצעיר צעד פנימה, והדלת נסגרה מאחוריו. הוא מצא עצמו כלוא בין קירות מתכת גבוהים, השמים השחורים חשופים מעליו. זו הייתה חצר קטנה, שטחה שני מטרים על שלושה. הרחוב הרומאי נעלם מעבר לשער שננעל מאחוריו. אורות חזקים נדלקו לפתע, והוא עצם לשנייה את עיניו. הקול המתכתי שקיבל את פניו אמר: "ברוך הבא. תצטרך לפשוט את המעיל שלך ולהרים את הידיים. אנחנו צריכים לראות את הידיים באופן ברור. מאבטח יבדוק אותך. עליך לציית להנחיותיו. האם זה ברור?"

      "ברור לחלוטין."


      המאבטח, לבוש חליפה ומעליה מעיל עור, נכנס למתחם דרך דלת שנפתחה באחד הקירות, והעביר על גופו של הבחור גלאי מתכת. אחר כך הכניס את הגלאי לכיס מעילו והמשיך ובדק אותו בדיקה ידנית, מהזרועות המורמות, במורד גבו, ולאורך רגליו. "בוא אתי," הוא אמר.

      הוא הלך בעקבות המאבטח ונכנס אחריו למבנה שנראה כמו אקווריום זכוכית גדול. הוא התבקש לפשוט מעיל, לחלוץ נעליים, להסיר חגורה, שעון. הוא נדרש להוציא את כל מה שיש לו בכיסים ולעבור דרך גלאי מתכות גדול. "איפה הדרכון שלך?" שאל אחד המאבטחים. "אני לא רואה פה את הדרכון שלך," הוא אמר כשהסתכל בערמת החפצים הקטנה שהוציא מכיסיו.

      "את הדרכון שלי אראה רק לאיש מהמודיעין," אמר.
      "בלי דרכון אתה לא ממשיך הלאה," ענה לו המאבטח בקול חתוך ונוקשה. "תוך שנייה אתה ברחוב."

      "השארתי את הדרכון במלון, אבל יש לי רישיון נהיגה בארנק."
      המאבטח פתח את הארנק, שלף מתוכו שני כרטיסי אשראי ורישיון נהיגה, רשם את פרטי הרישיון על גבי טופס שהוציא ממגירת הדלפק, הסתכל פעם נוספת בכרטיסי האשראי והחזיר אותם ואת הרישיון למקומם. הוא הנהן למאבטח אחר, וזה אמר לו: "קח את הדברים שלך ובוא אחרי."

      הם נכנסו לבניין השגרירות דרך דלת צדדית וצעדו במסדרון ארוך, מואר באור ניאון. המסדרון היה ריק מאדם, וצעדיהם הדהדו בו. "חכה כאן," אמר המאבטח לאחר שנכנסו לחדר קטן, מואר, חשוף ונטול חפצים מיותרים. כל שהיה בו הוא שולחן מתכת, שני כיסאות, מקרר קטן שהזכיר לאיש הצעיר מיני-בר של מלונות, תבליט של הנשר האמריקאי על הקיר ודגל ארצות הברית שניצב בפינה. "חכה כאן."


      האדם שנכנס לחדר בצעדים איטיים נראה כבן חמישים. לבוש חליפה כהה, שערו המאפיר קצת ארוך מדי, קצת מוזנח. הוא ניגש אל הגבר הצעיר שהתחיל לקום מהכיסא, לחץ את ידו ואמר לו, בעודו מנסה לעמוד, "שב, שב בבקשה."
      "שמי ג'ון רוברטס," הוא הציג את עצמו, "ואני סגן הקונסול. כן," כחכח בגרונו, מסווה את האירוניה שבקולו רק באופן חלקי, "סגן הקונסול." הוא יישר לפניו בלוק כתיבה וערמה של טפסים. "ואיך אני יכול לעזור לך?" הוא שאל, פניו מאירות לפתע.

      "אני ביקשתי להיפגש עם נציג של המודיעין," אמר הבחור ונשם נשימה עמוקה כמי שעומד להמשיך בדבריו.
      "זו שגרירות, וכולנו אנשי משרד החוץ," אמר רוברטס. "אבל אני יכול להבטיח לך שדבריך יגיעו בדיוק למי שצריך לשמוע אותם. סמוך עלי, תירגע, ואוכל לעזור לך. עניינים מסוג זה מטופלים אצלנו במחלקה הקונסולרית באופן השיטתי והמקצועי ביותר. אל תדאג. תרצה לשתות משהו?"
      "מים קרים, מינרליים אם אפשר. תודה."

      רוברטס ניגש למקרר הקטן שניצב בפינת החדר והוציא ממנו בקבוק מים. "תראה," הוא אמר, "הנוהל מחייב אותנו להתחיל בכך שתמלא את הטפסים הבאים באופן המפורט והמלא ביותר." הוא פתח אחת ממגירות השולחן והוציא ממנה חבילת טפסים שהודפסו על נייר ירקרק. "אבקש ממך גם לתת לי את כל המסמכים שנמצאים ברשותך. דרכון, רישיון נהיגה, כרטיס סטודנט, כל מה שיש..." הוא שלף מחבילת הטפסים מספר דפים והניח אותם לפני הגבר הצעיר היושב מולו. "מלא אותם, אין צורך למהר. נדבר אחר כך. לי יש זמן. גם לך. עשה עבודה טובה." הוא נאנח ונשען לאחור בכיסאו.

      הבחור לקח את ערמת הטפסים, עיין בהם, ואמר, קולו צרוד לפתע: "אפשר לקבל עט, בבקשה?"


      "בוגד" מאת יונתן דה שליט. הוצאת כתר, 317 עמודים.