גאי מדהים: ריאיון עם גאי מאדין לקראת הקרנת "החדר האסור" בפסטיבל הקולנוע ירושלים

לקראת הבכורה הישראלית של סרטו החדש "החדר האסור", מסביר הבמאי גאי מאדין מאיפה מגיעה ההשראה ליצירת הקולנוע הכה מיוחד שלו

אבנר שביט, ברלין
06/07/2015
יח"צ - חד פעמי

"הראיונות הללו לפעמים עלולים להסתיים באסון", מזהיר בחיוך מבויש הקולנוען הקנדי גאי מאדין, ומתיישב על הספה. מי כמוהו יודע איזה זוועות אורבות לנו מכל פינה במציאות הנורמלית לכאורה: כתזכורת לכך, יום קודם לכן, פסטיבל ברלין הציג בהקרנת בכורה אירופאית את "החדר האסור" פרי עטו, והוכיח שוב כי מדובר באחד המוחות המשונים והמופרעים בעולם הקולנוע, כזה שפסטיבלים נולדו כדי לתת להם במה.

ואכן, כמה חודשים לאחר הקרנתו הברלינאית, "החדר האסור" יזכה השבוע להקרנת בכורה ישראלית בפסטיבל הקולנוע הירושלמי, להנאת עכברי הסינמטקים המקומיים. רובם נחשפו למאדין לראשונה בראשית העשור הקודם, הודות לאחד מחסידיו, פיני שץ, מנהל התוכניה של סינמטק תל אביב. הוא הרים אז לבמאי הקנדי מחווה ראשונה מסוגה בארץ, ובה עבודת הביכורים שלו, "סיפורים מבית חולים גימלי" מ-1988.

חצי-יובל עבר מאז, מאדין יצר עוד כמה פנינים, למשל "המוזיקה העצובה בעולם", ובעת שיוצרים לכאורה הרבה יותר מסחריים ממנו כבר הרימו ידיים או מתקשים לפעול, הוא רק פורח. "החדר האסור" הוא לא רק אחד הפרויקטים השאפתניים שלו אלא גם מן המהוללים שבהם, כך שרגע לפני יום הולדתו השישים, ניצב היוצר הקנדי בנקודת שיא בקריירה שלו.

אולי גם בשל כך, הבמאי מגיע לראיון במצב רוח מרומם. האזהרה מפני האסון, כפי שהוא עצמו מודה כבר בתחילה, היא סתם הלצה. שום דבר רע לא יכול לקרות עם מאדין. להפך: הקנדי מתגלה כאיש שיח לבבי ונדיב, המוכיח שוב כי כרגיל – ככל שסרטיו של קולנוען מצחיקים ואופטימיים יותר, כך הוא אדם נעים פחות במציאות, וככל שהם יותר קודרים ואפלים, כך הוא עצמו חייכני יותר בחיים האמיתיים.

מאדין גם מודע למצוקה העומדת בפני מי שמנסה להגדיר את הקולנוע שלו בכלל ולתאר את סרטו החדש בפרט. כל ניסיון לעשות זאת, אם לשאול את הביטוי בו השתמש בתחילה, יסתיים ככל הנראה בכי רע. ובכל זאת, אפשר לנסות ולומר כי "החדר האסור", כנהוג אצל הבמאי, מצדיע לראשית ימי הקולנוע, והפעם בעיקר לסרטים אילמים אבודים, ובהתבסס עליהם מציג באופן הזוי ומפותל שלל קווי עלילה. כל סיפור כאן מוביל לאחר, ומה שמתחיל בצוללת ממשיך ביבשה, באוויר ואז במעמקים של הדמיון האנושי. כפי שהגדיר זאת מבקר אמריקאי אחד, התחושה היא כאילו שיצאנו לביקור בארכיון קולנועי בעודנו על טריפ של LSD.

טוב לדעת (מקודם)

בי-קיור לייזר - האם זה באמת עוזר להעלים כאבים?

מוגש מטעם בי קיור לייזר
"הפעם בחרתי לצלם בצבע כדי שנוכל לכבוש את הודו". מתוך "החדר האסור"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)
"אתה רואה דמות של גבר בסרט מלפני מאה שנה, ואתה מגלה שהוא פחדן בדיוק כמוך ובדיוק באותה צורה, ואתה מבין שהפחדנות הגברית לא השתנתה במאה השנה האלה"

למרות קווי הדמיון עם סרטיו הקודמים, יש ב"החדר האסור" כמה ממדים ייחודיים מבחינתו של מאדין. למשל, לראשונה עבד כאן עם אוון ג'ונסון, סטודנט שלו שהגשים חלום של רבים והפך לשותפו המקצועי. "בסופו של דבר הוא כתב וביים איתי את הסרט", מספר הבמאי, "אבל בתחילה שכרתי את שירותיו כתחקירן. נהייתי אובססיבי לעולם של הסרטים האבודים, והייתי זקוק למישהו שיעזור לי לצלול פנימה".

איך התחקיר התבצע?

"כמו כל תחקיר בימינו, זה התחיל באינטרנט, אבל בשלב מוקדם כבר עברנו לעבודת כפיים והלכנו פיזית לארכיונים לחפש בהם את הסרטים. עד היום לא אהבתי תחקירים, אבל הפעם זה היה תענוג. מצאנו דברים נשכחים מפעם עם עלילות ממש מוזרות, שעוררו בי השראה. לפעמים גם רק קראנו על סרט, בלי שמצאנו איזשהו זכר ממנו, וכל מה שהיה לנו זה רק את השם שלו, והוא היה מספיק משונה ומגרה כדי לעורר את הדמיון".


אלה סרטים מלפני מאה שנה. עד כמה מצאת אותם רלוונטיים לקולנוע של היום, ולחיים שלך עצמך?

"מאוד, וזה הדבר שהדהים אותי. אתה רואה דמות של גבר בסרט מלפני מאה שנה, ואתה מגלה שהוא פחדן בדיוק כמוך ובדיוק באותה צורה, ואתה מבין שהפחדנות הגברית לא השתנתה במאה השנה האלה. אז אתה יודע, אמנם אני לא נועל ערדליים וקורא לאור עששית, אבל אני כן יכול למצוא את עצמי באנשים שחיו פעם, ולהבין אותם גם עוזר לי להבין את עצמי טוב יותר. ניסיתי לחשוב, מה היה קורה לו הדמויות האבודות הללו היו קיימות בימינו. המטרה שלי היתה להעלות באוב את הרוחות העצובות שלהם, ולתת להם ביטוי בקולנוע מודרני, בצבע".

למה באמת החלטת לעשות סרט בצבע? בדרך כלל אתה עובד בשחור-לבן.

"כדי לכבוש את הודו. אתה יכול הרי להגיע לכל צופה בעולם כשאתה עושה סרט בצבע ולשבור קופות. סתם, ברצינות – כמו שאמרת, כבר עבדתי רבות בשחור-לבן. הרגשתי שמיציתי. חשוב מכך, חשתי גם שלאור המורכבות התסריטאית, הפרויקט הזה דורש צבע. כך אפשר להעניק לכל סיפור גוון משלו, ולעזור לצופה להבדיל בין קווי העלילה. כיוון שכל אחד מהם בא מז'אנר אחר, היה חשוב גם להשתמש בצבע כדי לבנות את העולמות השונים. 'החדר האסור' הוא סרט אחד גדול שמכיל בתוכו כמה עשרות סרטים קטנים, וצריך היה שלסרט צוללות יהיה צבע משלו, וכך גם לסרט חוטבי העצים, לסרט טחנות הרוח וכך הלאה".

"הקטסטרופה שהיא החיים שלי מהווה השראה אינסופית". מתוך "החדר האסור"
"החיים שלי הם מעגל אינסופי של פישולים וזה תמיד בסיס טוב ליצירה"

נוסף לצבע, חידוש נוסף מבחינת מאדין היה שצילם חלקים מ"החדר האסור" במרכז פומפידו שבפריז, בנוכחות קהל מן היישוב. "רציתי לעשות דברים אחרת", מסביר הבמאי. "בפעם הראשונה בחיי, התחלתי להסתכל קצת קדימה ולחשוב מה אני יכול לשנות קצת במסלול שלי, ואז אמרתי לעצמי, ממילא תמיד אמרו שהיצירות שלי הן יותר עבודות אמנות מאשר סרטי קולנוע, אז בוא ניקח את זה משם. למזלי, הכרתי את המנהלים והאוצרים בפומפידו, כי הם עשו לי רטרוספקטיבה ב-2009. פניתי אליהם לשאול אם אפשר יהיה לצלם שם, והייתי בטוח שיענו לי 'כן, בעוד 17 שנה', כי ככה זה בדרך כלל בעולם האמנות. להפתעתי, הם אמרו לי לבוא תוך כמה חודשים לשלושה שבועות. וככה, אחרי שיחת טלפון של חמש דקות, קפצתי לעולם אחר לגמרי".

ואיך היה לצלם בו?

"לצלם במוזיאון אמנות זו חוויה שונה לגמרי – יש הרבה יותר ניירת, הרבה יותר חוקים, הרבה יותר דברים שצריך להיזהר מהם. מותר לטפס על סולם רק בדרך מסוימת, אסור להכניס כל מיני חומרים כדי שלא חלילה תפגע בציורים וכיוצא בזה. אבל בסופו של דבר, למדנו שכמו כל חוקים, גם את החוקים של מרכז פומפידו אפשר לשבור. אבל עשינו זאת באופן אחראי: אני חושב שבסופו של דבר השארנו את הכל כפי שהיה לפני שבאנו".

דברנו על אמנויות מסוגים שונים – קולנוע אילם, אמנות פלסטית. בסופו של דבר, ממה אתה שואב יותר השראה – מהאמנות או מהחיים?

"הקטסטרופה שהיא החיים שלי מהווה השראה אינסופית לעבודה שלי. החיים שלי הם מעגל אינסופי של פישולים וזה תמיד בסיס טוב ליצירה, מסתבר. השאלה היא רק מה אתה עושה עם זה, ומה שאני אוהב באמנות זה שאפשר לעשות הכל. צייר יכול להשליך כמה צבע שבא לו ואיך שבא לו – הכל עובר. משורר יכול להשתמש בכל מילה שרק ירצה – זו המהות של שירה, החופש לקחת מה שתבחר מאוצר המילים של השפה. בעיני גם לקולנוענים מגיע החופש הזה, מגיעה להם חירות מוחלטת ולדעתי אין להם אותה בגלל שמבקרי קולנוע משום מה מאוד מתוסכלים מזה שלא כל הסרטים נראים אותו דבר. ברגע שאתה עושה סרט שנראה קצת אחרת, הם ישר מתרעמים בלי לחשוב".

"לא צריך השכלה בשביל להבין את סרטיי, רק ראש פתוח". מתוך "החדר האסור"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

קצת מפתיע אותי מה שאתה אומר, בכנות. הרושם שלי שעולם הביקורת תמיד פירגן לך, וזה נכון גם לגבי "החדר האסור".

"אולי אתה צודק. באמת שאין לי מה להתלונן. אני באמת אופטימי. אני מסתובב בפסטיבלים ורואה שהקהל שלי נהיה צעיר יותר ויותר. באים גם כאלה שאין להם בהכרח השכלה קולנועית. הם מבינים שלא צריך לשלוט ברפרנסים וכדומה כדי להתחבר לסרטים שלי. צריך רק ראש פתוח. הם לא מסתכלים בסרט ומתחילים לשאול 'למה'. הם מבינים שהסרטים שלי הם פשוט מה שהם, והשאלה היחידה היא אם אתה נהנה מהם או לא".

אתה גם אופטימי לגבי העתיד של הקולנוע?

"כן, יותר מתמיד, זה נהיה כל כך דמוקרטי, עכשיו שלכולם יש סמארטפונים ואפשר לצלם איתם. הדבר הגדול הבא אולי יבוא מאיזה גאון בן 16, שיעשה משהו שכמותו טרם ראינו. לכן אני לא רק אופטימי, אלא גם מתוסכל – אני מקנא. הלוואי שהייתי צעיר יותר, הלוואי שהייתי מוכשר יותר, והגאון בן ה-16 הזה, הלוואי שימות".

"החדר האסור" יוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים ביום חמישי הקרוב, 9.7, ב-19:15. יומיים לאחר מכן, בשבת 11.7, יוקרן ב-16:00 והקרנה אחרונה תתקיים בשישי 17.7 ב-17:30. להזמנת כרטיסים ראו האתר הרשמי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully