הבמאי האמריקאי ג'רמי סולנייה נראה כילד מהוגן שהולך לאופרה בזמנו הפנוי. אך למעשה, את מיטב שנות נעוריו הוא בילה בסצנת ההארדקור פאנק שפרחה בוושינגטון בתחילת שנות התשעים. "זה היה עולם מסוכן", הוא מספר בריאיון לוואלה! תרבות. "ניאו-נאצים הרביצו לאנשים, אנשים הרביצו לניאו-נאצים. כל הופעה הסתיימה באלימות מאיזשהו סוג, ולעתים היה אפילו מפחיד להסתובב שם".
אבל סולנייה לא הפסיק לעשות זאת, כי הוא נהנה מן האנרגיות הפאנקיסטיות, וגם תמיד שמר מקום חם בלבו לימי ההארדקור הסוערים הללו. כשבגר ונכנס לעולם הקולנוע העצמאי האמריקאי, ידע כי ברגע שתהיה לו הזדמנות, יביים סרט שיתרחש מאחורי הקלעים האלימים של הופעת פאנק. אך כיוון שהיה זקוק לשם כך לתקציב מכובד, לא היה יכול לעשות זאת כבר בתחילת דרכו. אז היוצר השתפשף בהתחלה כצלם בפרויקטים של אחרים, ביים ב-2007 את "מסיבת רצח" שלא עורר תהודה, ולפני שנתיים פרץ עם "נקמה כחולה" דרמת מתח שאת התקציב הדל שלה גייס בעזרת מימון המונים. ההערכה הרבה לה זכתה פתחה לו את הדלת לעשות מה שירצה, ומובן כי מה שחפץ בו היה להגשים את החלום ולחזור לעולם שהכיר בנעוריו.
וכך, שנתיים לאחר שהקרין בפסטיבל קאן את "נקמה כחולה", חזר סולנייה לריביירה לפני כחודש וחצי עם סרטו השלישי "חדר מנוחה" ("The Green Room"), שאמנם מתרחש בימינו, אבל מעמת את שתי הקבוצות שגדל בצדם מצד אחד להקה של צעירים פאנקיסטים, ומצד אחר חבורת ניאו-נאצים. המפגש ביניהם, בחלל המשמש מוזיקאים למנוחה או התארגנות לפני או אחרי ההופעה, מוביל להתנגשות מורטת עצבים ומלאת איברים כרותים.
הממד האוטוביוגרפי מודגש בכך שחלק מהמוזיקה נכתב בידי להקות שחבריהן למדו עם הבמאי בתיכון, ובזאת שבצוות השחקנים בולט חבר ילדותו מייקון בלר, שכיכב גם בפרויקטים הקודמים שלו. בצדו מככבים שחקנים נוצצים מעט יותר, ובהם מצטיינים בעיקר פטריק סטיוארט כארכי-נבל המחושב שמנהיג את הניאו-נאצים; ואימוגן פוטס, מן השחקניות הצעירות הלוהטות כרגע, המגלמת את הדמות שמתגלה כלוחמת הקשוחה והאמיצה ביותר בקרב המתפתח בין הקבוצות.
בזכות איכות תצוגות המשחק שלהם והבימוי של סולנייה, הקהל בפרמיירה העולמית בקאן כסס ציפורניים לאורך ההקרנה ובסופו של דבר מחא כפיים בהתלהבות. במאים רבים נכשלו במבחן הפעם השנייה בריביירה, אבל האמריקאי עבר אותו בהצלחה.
"זו היתה הקלה גדולה", הוא אומר על כך בריאיון, שמתקיים בקאן יום לאחר ההקרנה. "כשאתה שומע את ההו ואת האהה של הקהל לאורך ההקרנה ובסופו של דבר את הכפיים, אתה נזכר למה אתה עושה סרטים. היה נהדר לקבל תגובות חמות מהנוכחים באולם ואז לקרוא את הביקורות ולראות שגם התקשורת התלהבה. כיף לי, מה עוד שמזג האוויר הפעם טוב יותר מאשר לפני שנתיים".
חודש וחצי לאחר אותה הקרנה מוצלחת בקאן, יגיע "חדר המתנה" גם לישראל ויערוך כאן את הקרנת הבכורה המקומית שלו בחגיגת הקולנוע בירושלים. מטבע הדברים, רוב המשתתפים באירוע יהיו מהורהרים ו"אמנותיים" יותר. המותחן של סולנייה, שבקלות היה יכול למצוא גם את מקומו בפסטיבל אוטופיה למד"ב ואימה, ניצב אם כך כסמן הז'אנרי של האירוע בעיר הבירה. ועדיין, צריך לקחת אותו ברצינות ומעבר למשחק שלו עם הכללים של סוגת האימה, לראות בו את ההקשר החברתי והאקטואלי.
"עם השנים, הנוכחות של הסקינהדס הנאצים דעכה, אבל הם חזרו בגדול בעידן אובמה", אומר על כך הבמאי. "בחירתו של נשיא אפרו-אמריקאי עוררה מחדש את תנועות השוליים של הגזענות הלבנה, את פשעי השנאה וגם אותם, מה שהפך את הסיפור לרלוונטי. הלוואי שהייתי יכול להתייחס לדמויות האלה כנחלת העבר, למשהו שהיה בנעוריי וכבר לא קיים בימינו, אבל לצערי יש גל-חדש של ניאו-נאציזם. בוושינגטון, באמריקה כולה וגם באירופה".
עשית תחקיר כדי לרענן את זיכרונך וכדי להבין במה הניאו-נאצים של היום שונים מאלה בזמנך?
"עשיתי, אבל מרחוק, דרך האינטרנט. הם פעילים עד מאוד ברשת, כך שזה מקור אינפורמציה מעולה בהקשר זה. השתדלתי לא להתבסס על קבוצה מסוימת של ניאו-נאצים, אלא ליצור בסרט מעין חבורה גנרית, בלי מאפיינים שאפשר לייחס לאיזושהי כנופיה מסוימת. לא רציתי להסתבך עם אף אחד ולהיות מעורב בעצמי במהומה".
תמיד ידעת שאתה רוצה לעשות סרט עליהם. תמיד ידעת גם שהוא יתרחש בחדר ההמתנה של מתחמי הופעות, מה שנקרא באנגלית "החדר הירוק"?
"תמיד. הרצון שלי היה ליצור מתח. נהניתי לראות איך 'נקמה כחולה' מותח את העצבים של הקהל ורציתי לחזור על כך, אבל בעוצמות גדולות יותר. בהכירי היטב את חדרי המנוחה הללו ואת האינטנסיביות שלהם, ידעתי שאם אמקם שם את העלילה, אוכל ליצור אימה בלי להזדקק לשום ממד על-טבעי".
מבחינתי, מה שיצר את האימה בסרט זה המחשבה שאנשים כאלה באמת קיימים במציאות, ושהם מסוגלים לעשות את מה שהם עושים כאן.
"עוד אחת מהמטרות שלי באמת היתה שהסרט הזה יבוא מתוך המציאות. כמה מן הדימויים כאן נולדו בעקבות דברים שנתקלתי בהם בלי כוונה ברשתות החברתיות או בטלוויזיה. למשל, לפני כמה שנים זפזפתי ונתקלתי באיזה סרט תעודה על אלימות בכלא, וראיתי שם מעשה דקירה שלא יצא לי מהראש. הרגשתי שאני חייב להוציא את זה מתוכי ולחלוק את זה עם העולם".
יש בסרט מעשים די מעוררי חלחלה שמתוארים באופן גרפי למדי. איפה מבחינתך עובר הגבול? מה לעולם לא תראה במצלמתך?
"הגבולות מבחינתי די ברורים. אחרי 'נקמה כחולה' קיבלתי כמה הצעות שדחיתי, כי הם היו סיפורים ביוגרפיים על רוצחים שהיו באמת, וזה הקו האדום שלי זה דבר אחד להרוג על המסך דמויות פיקטיביות שבדית במוחך הפרוע, וזה דבר אחר לעשות סרט על בסיס אנשים אמיתיים שנרצחו וחיים ממשיים שאבדו".
בכל זאת, אפילו שהסרט הזה הוא רק בהשראת דברים שקרו ולא מבוסס ישירות על מקרים ספציפיים, יש בו מספיק אלימות כדי להוביל לכך שבמקומות מסוימים יגבילו משמעותית את גיל הצפייה בו, ואולי אפילו יחתכו ממנה כמה קטעים.
"זה בסדר מבחינתי. זה לא אידיאלי, אבל אני לא חושב שהסרט יאבד את הכוח שלו אם יחתכו ממנו כמה דימויים גרפיים. מבחינתי גם גרסה מעט מרוככת שלו עדיין תהיה אפקטיבית, כי ממילא עיקר המתח פה נובע מתצוגות המשחק ולא מהתקריבים על הפצעים המדממים".
מבין תצוגות המשחק, הדומיננטית ביותר היא זו של אימוג'ן פוטס. רצית בכוונה שבסרט יהיה ממד של העצמה נשית?
"כן, מראש הכוונה שלי היתה ליצור דמות נשית שתיקח את העניינים לידיים, ותמלא את המקום הקלאסי של גיבור האקשן הגברי. אמבר, הדמות שאימוגן מגלמת, היא הכי פרגמטית בחבורה, ואמנם ברור שיש לה שלדים בארון ובעיות נפשיות, אבל היא ללא ספק הכי בד אסית מבין כל מי שנמצא בחדר הירוק".
גם להולכים על ארבע יש תפקיד דומיננטי בסרט כלבי הפיטבול של הניאו-נאצים משחקים כאן תפקיד מרכזי. מאיפה זה הגיע?
"מטראומה שעברה עליי לפני כמה שנים: כלב תקף את הילדה שלי. היא כבר התאוששה מזה, אבל אני לא, והשימוש הקולנועי בהם היה דרך מבחינתי להתמודד עם זה. רציתי גם להמחיש דרך הכלבים איך אפשר להנחיל אגרסיות ביצורים חיים וללמד אותם לשנוא. הפיטבולים לא נולדו כמכונות הרג בני האדם הפכו אותם לכאלה. באותה מידה, אף בן אדם לא נולד לשנוא, אבל יש אנשים ששטפו להם את המוח, ומכאן צומחת האלימות בסרט ובעולם בכלל. לסיכום, חשוב לי רק לציין כי אני חושב שהסרט מראה גם את הצד הטוב של הכלבים הללו, וזה גם הדרך שלי לומר כי בכל יצור חי יש בסופו של דבר משהו הגון".
ואם לסכם את הדיון באלימות אתה חושב שהחברה בארצות הברית אלימה יותר מאשר בארצות אחרות?
"אני חושב שהאלימות באמריקה היא בהחלט בעיה. אולי זה עניין זמני, אבל כרגע נראה שמדובר במגיפה שרק הולכת ומידרדרת. אני חושב שחלק אחד של הבעיה הוא חוסר הפיקוח על הנשק וחלק אחר הוא הימין. אני לא מדבר על הימין הקיצוני, על הניאו-נאצים שרואים בסרט, אלא על הימין המתון יותר לכאורה. השמרנים, הרפובליקנים. האימפקט שלהם הרבה יותר גדול וגרוע משל הניאו-נאצים, והם הבעיה האמיתית של אמריקה".
לקראת סיום, אם נחזור לדבר על קולנוע, ברור מן השליטה המוחלטת שלך באמצעי המבע הקולנועי שראית סרטי אימה רבים. איזה מהם אתה אוהב במיוחד?
"יש לי מקום חם בלב לסרטי 'יום שישי ה-13', כי הבן דוד שלי עינה אותי כשהייתי קטן והכריח אותי לצפות בהם, והם הפחידו אותי עד מאוד, אם כי לא כמו ש'מגרש השדים' הפחיד אותי. בגלל החינוך הקתולי שקיבלתי, הצפייה בו גרמה לי ללכת לישון עם צלב מתחת לכרית במשך שנים. כיום כבר יש מעט סרטים שמפחידים אותי. אני חושב שהאחרון שממש גרם לי להתכווץ בכיסא היה 'אסירים'".
לסיכום הסרט הקודם שלך היה "נקמה כחולה". לסרט הנוכחי קוראים "The Green Room". מה יהיה הצבע בסרט הבא. בורדו? סגול?
"שום צבע. החלטתי שסיימתי עם הצבעים. גם ככה, כחול וירוק הם הצבעים האהובים עליי, אז עשיתי את שלי".
"חדר מנוחה" יוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים בשישי הקרוב 10.7 ב-23:00 וכן ברביעי 15.7 ב-21:30. להזמנת כרטיסים, ראו האתר הרשמי של הפסטיבל.