טעון קיפוח 46: מצוקת התיירות מחו"ל בחופי ישראל

עם כל הכבוד לתחום התמחותו של דורי בן זאב, גם לאנשים אחרים - נאמר, יניב בר - יש רשות לשאוב השראה מימים של קיץ ואפילו, במידת הצורך, להצטלם לעטיפת הסינגל שלהם כשהם יושבים בביגוד קל על כיסא נוח בחוף הים ומחייכים למצלמה, ובכלל, לחיים.

כל אחד מאיתנו, בעצם, רשאי להתענג על העונה היחידה בארץ כאוות נפשו - בין אם בפרטיות, בינו לבין שמשייתו, ובין אם בפרהסיה, בינו לבין קהל מאזיניו. השאלה היא רק מה ייצא לו מזה, אם בכלל. דורי בן זאב, כזכור, לא הצליח לחדור בעזרת הטכניקה הזאת ללבה של "לאה" ("כל מה שניסיתי לא פוגע") ואפשר להניח שגם יניב בר לא יצליח להשיב לחיקו, בעזרת שירו הנהדר (והמדהים), את הבחורה שהוא זוכר "מאיזה יום של קיץ / איך היתה כל כך יפה עם גופייה וטיץ".

להבדיל מלאה, שלא זרמה עם דורי כיוון שהחזיקה ממנו טיפוס הזוי וקריפי, הבחורה של יניב לא תיפול ברשתו בגלל שה"יום של קיץ" שלו יבש כמו יום של קיץ בים המלח. העיבוד חיוור, הפזמון דומה מדי לפזמון של "בואי ניפגש" המצוין של פאר טסי והטקסט לא מנסה להיות מיוחד ואינטליגנטי, ולכן גם בטח לא ייעלב אם אומר שהוא גרוע עד פאתטי.

נכון, ממילא אף אחת לא זקוקה עכשיו ליום של קיץ. יש מספיק כאלה לכל היפות בגופיות. די והותר. אבל יום של קיץ כזה, לצערו של יניב בר, לא יזיז לעברו בחורות גם בשיא החורף. בלפלנד.

(כוכב אחד)

האם ייתכן שיניב בר ושרון ניבר לא רק אוחזים בשמות מתחרזים, אלא גם דלוקים על אותה בחורה בדיוק, בוהים בה יחדיו באותו "יום של קיץ" וממציאים עליה שירים - איש איש ושירו - בו זמנית? כן. הכל ייתכן.

בהחלט יכול להיות שהבחורה משירו האכזר של יניב בר היא בעצם ה"תיירת מספרד" של שרון ניבר. וכן, מתברר שהשיר הכי גרוע אי פעם שמישהו שרה לה הוא לאו דווקא זה הקודם, של יניב בר. בכל הנוגע למילים, ללחן ולביצוע, "יום של קיץ" זה בטהובן ליד "תיירת מספרד" של שרון ניבר. אפשר אף להרחיק לכת ולומר ש"תיירת מספרד" זה לא שיר. זה דבר.

קצת לא נעים לומר, אבל את הנפיחה המוזיקלית הזאת עיבד, הפיק והקליט שיקו חייק - מוזיקאי מעניין ומוכשר - אבל עומדת לזכותו העובדה שלמרות הכל, אפשר לחוש במאמץ ההפקתי שהוא השקיע בשיר, ובהתעלם מהשיר עצמו, אולי גם להחמיא לו.

עד כמה, ודאי תשאלו נא, השיר הזה איום ונורא וגס ומגעיל ודוחה? עד שאי אפשר, באמת שאי אפשר יותר להחזיק את הקיא שהצטבר בפה. במה זה בא לידי ביטוי? טוב, כדי להתחשב ברגשות הציבור, אציג את הציטוטים בהדרגה, מהקל אל הכבד. הקל: "אחרי בירה, חול וים / מכושף, חוזר לשם / כמו בסרט מולי עוברת / איזה לוק של מיס עולם". הכבד: "אם אין אחר אתן לה / מה שבא לה / ארים לה / עולם יפה של אושר").

נכון, בדרך כלל אין דימויים בשירי פופ ים-תיכוני וכאן דווקא יש, אבל זו לא בהכרח נקודה לזכותו של ניבר. בכל זאת, לא צריך דוקוטורט בספרות השוואתית כדי לנתח את כוונת המשורר ב"אתן לה" וב"ארים לה". ואם ניבר, חרמנושק'ה עילג שכמותו, באמת רוצה לתת ל"תיירת מספרד" ולהרים לה, אפשר להמליץ לו על משפט הפתיחה הבא: "היי, מיי ניים איז שרון. סורי, איי דונט ספיק היברו…".

(מינוס טריליון כוכבים)

בחורה בשיר פופ ים-תיכוני היא, כמעט תמיד, אחת משתיים: מישהי שהדובר אוהב או מישהי שהדובר חם עליה. נכון, כל שיר פופ ים-תיכוני עוסק בבחורה, או בבחורות, אבל רק בשירים השקטים יש בחורות מהסוג הראשון ורק בשירים הקצביים ו/או המג'נונים (נאמר, שני השירים דלעיל) יש בחורות מהסוג השני.

מבחינה זו, ליאור נרקיס, למרות היותו טיפוס של בחורות שהוא חם עליהן ("ערב טוב לך / בואי מותק / בא לי להכיר אותך לעומק"), מציג פה הפתעה: הסיבה שבגללה הוא שר לא קשורה לחתיכה שעושה לו את זה בדאנס-בר או לאהובה זכה שנפרדה ממנו, ואבוי, לבו נשבר.

נרקיס, בחור תם ונורמטיבי שכמותו, מקדיש את השיר לאשתו, שכן בזמן שהוא יושב עם חברים ועושה חיים או משהו ("רק עשן סיגריות / ריחות של אלכוהול"), היא נותרה לבד בבית עם ראש חפון תחת הכר ("בזמן שאת נמצאת מתחת לשמיכות / עמוק בתוך הראש שלי הוודקה מסתובבת").

לכאורה, מדובר בצורה חדשה וחיובית של התייחסות למושא הנשי בשירי פופ ים-תיכוני: במקום אהבה מלאכותית או הידלקות חרמנית, פתאום צצים כאן דברים כמו הערכה, כבוד, געגוע והדדיות כלפי מושא נשי. אכן, חידוש מרענן, אבל משהו פה בכל זאת לא מסתדר.

השיר הזה, בכללותו, מבורדק למדי מבחינה מוזיקלית (תמיר צור עיבד והפיק), אבל בולט במיוחד הקשר הרופף שבין הבית לפזמון, שמהווה מעין מטאפורה לא מכוונת לקשר שבין השירים של ליאור נרקיס לדברים כמו הערכה, כבוד, געגוע והדדיות כלפי מושא נשי. גם העובדה שנרקיס עצמו אומר "כשאגיע הביתה, אשקר לך / לא הפסדת שום דבר", אומרת דרשני.

האומנם לא הפסדת שום דבר? הייתכן שליאור נרקיס, מלך השגעת והטרפת, יצא לבלות ולא קרה סביבו כלום עד שחזר? רגע, האם את בכלל קיימת, בת זוג רגילה שמחכה לליאור נרקיס בבית? האם השיר הזה קיים? ואם כן, למה?

(כוכב אחד)

הלב - כן, זה שלא היה בשלושת השירים הקודמים - יוצא לאחרונה אל העם היווני, שנקלע למשבר כלכלי כתוצאה מרצונו האנושי והלגיטימי לנוח. ניסים אלחנטי הוא לא בדיוק יווני אותנטי (אלא ישראלי שנולד ביוון), אבל הלב יוצא גם אליו, כי הוא נראה בחור נחמד, יש לו שם משפחה מצוין וגם השיר שלו - סינגל ראשון בקריירה בשם "אלה אלה" (מלים שלו, לחן שלו ושל גדי גולדמן) - בסדר גמור.

לא דרושה אוזן מוזיקלית מדי כדי לשים לב לכך שאלחנטי, בוזוקאי בכיר, הוא גם לא בדיוק זמר, אבל הבוזוקי שלו, בשילוב עם הפקה המהודקת של תמיר קליסקי, מחפה על לאורך רוב השיר, ובפזמון אף ניתן לחוש בהרמה מסוימת של מצב הרוח.

זה לא מעיף לשמיים, אפילו לא לקומה 14 בעזריאלי, אבל זה מספיק טוב כדי להירגע קצת מהמכות שקיבלנו בשירים הקודמים. לא, הן לא פחות כואבות מהגזירות של האיחוד האירופי על אתונה. אחרי הכל, מהן כמה ג'ובות חסרות ליד "מתלבש, את הבושם שם באוטו / מתרגש, חבל שאת לא כאן" (מתוך "ריחות של אלכוהול", ליאור נרקיס)?

(שלושה כוכבים)