בפילדלפיה, אי-שם בתקופה שבה הניינטיז עוד נשקו לעשור מנופח הכתפיים שקדם להם, האחים הגיטריסטים לבית משפחת גיבונס, ג'ון ומייקל, הקימו את להקת בארדו פונד. סמים הזייתיים ופטריות הראו להם את הדרך להארה מוזיקלית, כשרשימה מפורטת של אותם עזרים תודעתיים אפשר למצוא בשמות יצירותיהם. חלומות ספוגים בפסיכדליה צבעונית נדחסו אל תוך צלילים חדגוניים, עליהם חברי הלהקה עשו ניסויים בעזרת דיסטורשנים מחרישי אוזניים, הזלפות של מלודיות חולמניות מעוותות של פופ, שילוב של כלים מארצות זרות ומצע קולה הנוגה של הסולנית איזובל סולנברגר. הכל לתפארת מורשת הרוק הפסיכדלי והשוגייז של קודמים וטובים כמו פינק פלויד, מיי בלאדי ולנטיין ו-Spaceman3.
עם רפרטואר ארוך שכולל בתוכו שלל של אלבומים ואיפים, אפשר לזהות בקלות שמונטוניות היא שם המשחק בחומרים של הלהקה, הבסיס לכל אליה ארט-רוקיסטית וקוציה. מלחמות של גיטרות מול גיטרות מתפשטות וכובשות בפרק זמן ארוך מהק?צבה הסטנדרטית של 3-4 דקות לשיר, מה שיכול לגרום לחווית ההאזנה לאלבומים שלהם להיות מעייפת בשביל אוזניים שאינן בקיאות בז'אנר. אבל בהופעות חיות כמו בהופעות חיות, תמיד מסקרן לראות כיצד מתעכלת כזו מוזיקה כבדה על קיבה ריקה, ולגלות לאן מתעוותים הצלילים כשהראש צלול והאטמים מוכנים להגן על האוזניים.
הערב התחיל עם זהר וגנר הכריזמטית והמסריחים שלה שהחליטו לעלות על הבמה עם שקיות זבל שחורות על ראשם. בעוד הם הדיפו ריחות של בלוז ורוקנרול רקיד, הייתה זו הדמות של וגנר על הבמה שהפרידה במסך של עינטוזים וריקודים חופשיים בין הרוק המפתה לרצון לזוז לקצבו. במבט אטום היא משכה להקשיב לה יותר מאשר לנוע כשדבריה ברקע. היא חזרה על שורות חדות וברורות פעמיים וסיכמה חוויות אינטימיות במשפטים פשוטים הנושאים משמעות שסוטרת לפנטזיה הרומנטית על כל לחייה. את הקברט שלה היה קשה לעכל, אך הביס הקטן שקיבל הקהל בבארבי מחומריה השאיר דווקא טעם של עוד.
וגנר ירדה מהבמה לשמע מחיאות כפיים מהוססות. מעט זמן אחריה עלו חמשת חברי הלהקה לסאונדצ'ק קצר ולאחר שסולנברגר הודתה לכל הקהל שהגיע, הם ישר החלו לנגן את "Kali Yoga Blues". גיטרות הסלואו-קור של האחים גיבונס החרישו אוזניים והבארבי נשאב לתוך מערבולת של קלסטרופוביה אודיטורית יחד עם "Taste". כאשר הגיע "Be a Fish" כבר היה ברור שהקהל עומד בפני מבוך סבוך מאוד של צלילים ממנו היה קל מאוד לצאת, והיו כאלה שבחרו לוותר ולרוקן את הבארבי שכבר מלכתחילה לא היה מלא. האמיצים שנשארו להלך בשבילים המפותלים של שירי הלהקה, התמודדו עם האתגר להיאחז במנגינה שבתוכה אפשר יהיה למצוא את השיר, את הבסיס החוזר שאיכשהו מאסף בתוכו את כל המולת הרוק על הבמה.
בשירים השקטים יותר כמו "Everyman" או "Amen" שהגיע בהדרן, מבוך הכלים הפך לבור עמוק אליו צוללים אט אט בקצב אחיד כשרק הצעקות של סולנברגר סימנו פחות או יותר את הקרקע, רק בשביל שסופת הטורנדו הפסיכדלית תחזיר את העניינים לשגרתם המרטיטה. הסולנית הייתה החברה המקשרת בין הכלים, בין אם היא ניגנה על חלילית הצד, זעקה או ייללה, היא סיפקה חוליה מלודית בתוך חוט שדרה עקום ומעוות. היא הייתה הכוכבת - בתור היחידה שאחזה במיקרופון, היא הקפידה להודות לקהל ולהפריח נשיקות תודה לכולם שהגיעו, בקטעים אינסטרומנטליים היא התחילה לפזז בצעדים קטנים שגדלו להיות התפרעויות עדינות מצד לצד.
ההסתגלות לשגרה המונוטונית גרמה לעליות והמורדות לפנק יותר את האוזן, שחיכתה בסבלנות עד לעונג הבא. הקהל הנאמן הנהן בהסכמה בקצב האיטי של השירים, ובזמנים שבהם היו מרגישים יותר בנוח, היה אפשר לראות ראשים המתמסרים לאווירה המסוחררת, מורכנים מאופוריה ומסתובבים סביב סביב.
האווירה בבארבי בליל אמש הייתה כבדה, קהילת המעריצים שהגיעה לקדם את פניהם של חברי להקת בארדו פונד קיבלו סערה של פסיכדליה שוגייזית רועשת המוכרת גם מאלבומיה וזרמו יחד עם כוח הכבידה. אך המסיבה מלאת המשקל לא התאימה לכולם, ומי שלא הגדיר עצמו כחובב הז'אנרים שצוינו פה, לא יכול היה ליהנות באותה צורה. הווליום המחריש עשה ניסויים בכאב שהתפתח לי בראש, אך אטמי האוזניים דאגו שבכל זאת אוכל להעריך את בארדו פונד שבאו לבארבי על טהרת המוזיקה החיה. הם אמנם לא הלהיבו יותר מדי את המקום, אך שימרו את מעמדם הגבוה במועדון הסגור והכמעט איזוטרי של עולם השוגייז הנוכחי.