פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כבישים? אנחנו לא צריכים כבישים: התחזיות של "בחזרה לעתיד" עומדות למבחן

      מכוניות מעופפות, פיצות זעירות שהופכות למשפחתיות בשנייה, מסכי ענק וכמובן, ההאבר-בורד. 30 שנה אחרי חזון העתיד של היל ואלי, הגיע הזמן לבדוק מה התגשם ומה עדיין לא

      כבישים? אנחנו לא צריכים כבישים: התחזיות של "בחזרה לעתיד" עומדות למבחן
      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      לפחות בתלת ממד הם פגעו (צילום: יח"צ)

      בשנת 1985, ברגעים האחרונים של "בחזרה לעתיד" הראשון, מרטי ודוק (וגם ג'ניפר, חברתו המתחלפת של מרטי) נכנסים לדלוריאן, דוק מכריז שהם לא צריכים כבישים, והם ממריאים להם אל העתיד הרחוק, 30 שנה קדימה, אל שנת 2015 המופלאה. בשנת 1989 יצא "בחזרה לעתיד 2" ובאמת הציג את העתיד הרחוק (טיפה פחות) הזה. להבדיל מכל כך הרבה סרטי מדע בדיוני אחרים, שהציגו עתיד קודר ושחור שבו אנחנו נלחמים במכונות או משהו, העתיד של "בחזרה לעתיד" הוא צבעוני, עליז, ממוסחר קשות ויומיומי. אין אסון שמתרגש על העולם, מלבד הדרמה במשפחת מקפליי. נכון שהחזון שהסרט מציג לגבי 2015 לא נראה סביר במיוחד – מכוניות מעופפות? פיצות זעירות? אבל היי, זה העתיד הרחוק, המאה הבאה, אחרי שנת אלפיים הכה רחוקה. זה עוד כל כך, כל כך הרבה זמן, עד אז דברים כאלה בטח כבר יקרו, לא?

      רגע וחצי לאחר מכן, לפני שהספקתם להגיד "גרייט סקוט!" שנת 2015 הגיעה ואנחנו עומדים כאן, המומים וחסרי האבר-בורד. ככל הנוגע לנבואות לעתיד, מתברר ש"בחזרה לעתיד 2" לא עשה עבודה מי יודע מה. בואו נראה כמה מהתחזיות הבולטות של הסרט, עד כמה – אם בכלל – הם התגשמו, ואם לא – מיהו האחראי.

      בחזרה לעתיד (יח"צ)
      לא דלוריאן ולא מעופפת (צילום: יח"צ)

      מכוניות מעופפות

      התכונה העיקרית של 2015, כמובן: לכולם יש מכונית מעופפת. מובן מאליו. איך זה ששלושים שנה תמימות לא הספיקו לאנושות כדי להמציא מכוניות מעופפות?! זה לא הסרט שמאכזב, זאת האנושות.

      האמת היא שמכונית מעופפת היא פיצ'ר קבוע של סרטים וספרים עתידניים, כמעט מאז ומתמיד, והיא מעולם לא היתה – וגם לא תהיה – ריאליסטית במיוחד. לא, אין מכוניות מעופפות היום, וגם לא יהיו כאלה בעתיד הנראה לעין. יהיו לנו בקרוב, בוודאי, מכוניות שנוהגות בעצמן – אבל הן ייסעו על הרצפה, ולא יעופו. אפילו אם פותרים את השאלה איך בעצם גורמים למכונית לעוף, השאלה היותר קשה היא מאיפה לעזאזל משיגים את כל האנרגיה בשביל זה: כדי לגרום למכונית במשקל טונה וחצי לרחף אפילו סנטימטר אחד מעל לרצפה צריך מספיק אנרגיה כדי להרים משהו במשקל טונה וחצי. זה דורש כמויות אדירות של אנרגיה, כמה סדרי גודל יותר ממה שנדרש כדי – כמקובל – לדחוף קדימה רכב שעומד על גלגלים. ודיל עם איראן או לא, מחירי הדלק לא ממש מלהיבים בימינו.

      האבר-בורדים

      כנ"ל. פעם בשישה חודשים בממוצע מפציע בפייסבוק איזה סרטון או תמונה או משהו שמראה שמישהו באמת בנה האבר-בורד! שעובד! הוא מרחף והכל! ואז, למרבה ההפתעה, מתברר שזאת היתה בכלל מתיחה, פרסומת ויראלית או איזה מוצג אמנותי שכאילו עובד אבל לא ממש. לקראת שנת 2015 הקצב אפילו גבר. הדבר הדומה ביותר להאבר-בורד של ממש שנוצר עד היום הוא זה של חברת Hendo, אבל גם הוא, כמו כל האחרים, פועל באופן מוגבל ביותר: זה מגנט שמרחף מעל לוח מתכת. אם אין מתכת מתחת לרגליים - אין ריחוף. מה לעשות. בנוגע להאבר-בורדים שאפשר יהיה לרחף איתם ברחוב, גם אם הכביש בשכונה שלכם משום מה לא עשוי מאלומיניום - למרבה הצער זה לא קורה, וגם לא הולך לקרות עד שהמדע ילמד איך לגרום לביטול זמני של כוח המשיכה. וכשזה יקרה, יהיו לזה כמה וכמה שימושים יותר יעילים מסקייטבורדים בלי גלגלים.

      האופנה

      הדבר המופרך ביותר ב"בחזרה לעתיד 2" לא קשור בכלל לטכנולוגיה. הוא קשור לאופן שבו אנשים מתלבשים. כשמרטי מסתובב ברחובות היל ואלי עוברים לצידו אנשים שלבושים כאילו ז'אן-פול גוטייה הלך לקומיק-קון. משקפים עצומים, קסדות וכובעים מוזרים, קווים, נקודות, תלבושות לא פרקטיות ובעיקר צבעים בוהקים בכל מקום. והנה, למרבה ההפתעה, גילינו שאף אחד לא קם בשנת 2000 עם צורך עז לשים כובע-ים על הראש ודונאט על המותניים, וגם היום אנשים הולכים ברחוב עם ג'ינס וטישרט. לא נעים לומר, אבל האופנה ה"עתידית" של שנת 2015 נראית בעיקר מאוד, אבל מאוד, אייטיזית.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      העתיד נראה מאוד אייטיזי (צילום: יח"צ)

      הולוגרמות

      עוד דבר שמופיע כמעט בכל סרט "עתידני", בין אם הוא מתרחש ב-3012 או מזמן מזמן, בגלקסיה רחוקה רחוקה. אפשר להקרין הולוגרמות על האוויר, והן, אה, נשארות שם, משום מה. ב"בחזרה לעתיד 2" מרטי נתקל בהולוגרמה של כריש שמשמשת לפרסום "מלתעות 19" (אגב: סדרת סרטים עם 19 פרקים?! כמה מופרך! תזכירו לנו את זה כשנלך לראות את "ג'יימס בונד 24" בנובמבר השנה). סרטי הקולנוע הם בהחלט תלת-ממדיים (וזה בעיקר מעצבן), ובהחלט יש גם לא מעט שלטי חוצות נעים ברחובות, אבל הם לא הולוגרפיים, בינתיים. וטוב שכך.

      טלוויזיה

      הבית של משפחת מקפליי מלא בגאדג'טים מעניינים: התנור שהופך פיצה זעירה למגש משפחתי תוך שניות, משקפי הוידאו, הדבר הזה שמחזיק את סבא מקפליי הפוך מסיבה מאוד לא ברורה (אנחנו די בטוחים שגם בשנת 3015 אנשים יעדיפו לא להיות תלויים עם הראש למטה, אם אפשר). ומשום מה, הם עדיין משתמשים בפקס, וזה היה מופרך לחלוטין אלמלא המציאות היתה מופרכת לא פחות. מתברר שגם היום יש אנשים שמשתמשים בפקס. מוזר.

      הטלוויזיה שבבית מקפליי דווקא מדויקת לחלוטין. היא תלויה על הקיר, גודלה משהו כמו חמישים אינץ', היא שטוחה, יכולה להציג מספר עצום של ערוצים – אפילו בו-זמנית, אפשר לערוך בה שיחות וידאו, והיא "רחבה" - הפורמט שלה הוא פחות או יותר 1:1.85. כלומר, היא נראית בדיוק כמו טלוויזיה נורמלית לחלוטין בשנת 2015, עד כדי כך שאנחנו, שחיים בשנה הזאת ,לא רואים בטלוויזיה הזאת שום דבר מיוחד. רק שבסטנדרטים של 1989, כל פרט ופרט בטלוויזיה הזאת הוא חדשני ומדהים; טלוויזיות אז היו דבר קטן וגוץ בפורמט 3:4 שמראה בדרך כלל את חיים יבין. בכל מה שנוגע לטלוויזיה, התחזית של "בחזרה לעתיד 2" דווקא מדויקת להפליא.

      מוליך-כלבים אוטומטי

      באחד מהרגעים הקטנים, החמודים והיותר מופרכים בסרט, נראה כלב שיוצא לטיול הערב שלו בעזרת רובוט-מעופף קטן. ולשם שינוי, התחזית הזאת דווקא התגשמה: בהחלט אפשר לעשות זאת בשנת 2015.