סערת הסרט "אל סף הפחד", העוסק ברוצח ראש הממשלה יגאל עמיר ובמשפחתו, אינה דועכת. כפי שפורסם לראשונה בוואלה תרבות, קבוצת קולנוענים, בתמיכת איגודי היוצרים, קיימה אמש (חמישי) הקרנת סולידריות עם יוצרי הסרט התיעודי כמחאה נגד החלטת פסטיבל הקולנוע ירושלים להקרין את הסרט בתנאים אחרים, מחוץ לימי הפסטיבל הרשמיים ומחוץ למתחם הסינמטק שבו מוקרנים שאר סרטי התחרות. הקרנת המחאה התקיימה בגן הציבורי שבין משכנות שאננים לסינמטק, ובין הקולנוענים שהשתתפו במחאה: קרן ידעיה, שלומי אלקבץ, נדב לפיד, ערן קולירין, רענן אלכסנדרוביץ', טובה אשר, יעל קיים, ניצה גונן, נעמי שחורי, עמית ליאור ולירן עצמור.
"זוהי הפגנת מחאה כנגד הצעדים של הצרת והגבלת חופש הביטוי והיצירה של השלטון בשבועות האחרונים", אומר אחד ממארגני המחאה לוואלה תרבות. "המחאה היא הוכחה שללא קשר לנושאי הסרט או לעמדות הפוליטיות של יוצריו, היוצרים יילחמו על הגנת חופש הביטוי והיצירה. היוצרים רואים סכנה כפולה ומכופלת בכניעה של הנהלת הפסטיבל לנבחרי הציבור ולפקידים שהפעילו את הלחץ על הפסטיבל, וביניהם הנשיא לשעבר שמעון פרס, שרת התרבות מירי רגב ויו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג. הסכנה הטמונה בכניעה הזאת היא שבצעד חסר תקדים של הוצאת סרט מחוץ לימי הפסטיבל יפנימו את המסר כל שאר מנהלי מוסדות התרבות, מנהלי הקרנות ולקטורים אמנותיים. עכשיו זה הסרט על יגאל עמיר, מי יהיה הסרט הבא שיוצא מחוץ לגדר?".
במהלך הערב, הבמאי והתסריטאי רענן אלכסנדרוביץ' נשא את הנאום הבא: "אני רוצה לפתוח בתודה לאיגוד הבמאים, פורום היוצרים ואיגוד התסריטאים שנעמדו מאחורי היוזמה הזו, גם אם היא קונטרוברסלית, ולאיגוד הבמאים שהתגייס השבוע גם לפעולת סולידריות עם תיאטרון אלמידאן בחיפה. בשנת 1987 כתב השופט ברק בעניין ההחלטה לא לצנזר את המחזה 'אפרים חוזר לצבא' את המשפט 'אנו חיים במדינה דמוקרטית, וצריבת לב היא לב לבה של הדמוקרטיה'. הערב אנחנו מקרינים סרט שעצם הקרנתו צורב את הלב, לפחות של רבים מאיתנו. סרט על רוצח, רוצח פוליטי שהשיג את מבוקשו ושינה את חיי המדינה ללא היכר. אבל אנחנו מוכרחים לזכור וגם להזכיר שמה שעומד כאן על הפרק הוא חופש הביטוי והיצירה. החופש ליצור יצירה בין אם היא משעשעת או מחממת את הלב ובין אם היא מעוררת מחלוקת, מטרידה, שוברת מוסכמות, מערערת על הנחות יסוד, פוקחת עין לאחר, לזר, לשונה, למפחיד ולמאיים. והחופש ליצור יצירה כזו אינו פחות חשוב מהחופש להציג אותה".
"אנחנו בוחרים להציג את הסרט הזה הערב ולא להשתתף בחגיגת פתיחת פסטיבל הקולנוע היקר לכולנו בכדי למחות על החלטת הנהלת הפסטיבל להוציא את הסרט אל מחוץ לכתלי הפסטיבל - בעקבות לחץ פוליטי. החובה שלנו כקולנוענים היא למחות נגד המעשה הזה, שאין לו תקדים בתולדות הפסטיבל. זו חובה מצפונית, והיא בלתי תלויה בנושאי הסרט או בעמדתם הפוליטית של יוצריו. הקלות הבלתי נסבלת שבה נבחרים ופקידי ציבור הרשו לעצמם להתערב בהכרעות האמנותיות של מנהלי פסטיבל קולנוע צריכה לעורר דאגה עמוקה אצל כל מי שחופש הביטוי והיצירה יקרים ללבו. וברשימה של הנפשות הפועלות כאן יש לצערנו נציגים מצדדיה השונים של הקשת הפוליטית: השרה מירי רגב, הנשיא לשעבר שמעון פרס, יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג וחבר הכנסת איציק שמולי. אנחנו פה כדי להגיד לאנשים הללו שהם לא מבינים מהם חופש הביטוי וחופש היצירה. האפשרות לא להיות מופלה על בסיס פוליטי, לא במימון, לא בחשיפה, היא למעשה החירות ליצור. והיא תנאי הכרחי לא רק לקיומה של האמנות (אמנות היתה גם במצרים העתיקה וברוסיה הסובייטית), היא תנאי הכרחי לקיומה של חברה דמוקרטית. החופש לעשות סרט על יגאל עמיר, החופש להעלות מחזה על וואליד דקה, הוא חופש שנבנה בשנים של עשייה וסובלנות ושאתם, פוליקאים כמו רגב, בנט והרצוג הורסים במעשיכם בחודשים האחרונים".
"ההחלטה שלא להקרין את הסרט 'אל סף הפחד' ככל סרט אחר במסגרת תחרות הסרט התיעודי היא רגע רע מאד בתרבות הישראלית. היא רגע רע לא רק משום שנבחרי ציבור פלשו (שוב) ברגל גסה לתחומה של היצירה האמנותית, אלא גם כי מי שאמורים להיות המגנים של החופש היצירתי כשלו בתפקידם. הפשרה שהושגה בין פסטיבל ירושלים לבין הגורמים שאיימו עליו היא לא פשרה. היא כניעה. היא שוללת מסרט שמשתתף בפסטיבל את תנאי ההקרנה שלהם זוכים שאר הסרטים באותה המסגרת והיא פוגעת באמון היוצרים בתחרות הוותיקה והיוקרתית בארץ. אולם הסכנה הגדולה ביותר היא שהפשרה הזו תהיה תקדים: הפעם זה סרט על יגאל עמיר. איזה סרט תוציאו מחוץ לגדר בגלל 'רגשות הציבור' בפעם הבאה? במהלך החודש שבו מתנהל הדיון הזה נשמעו גם קולות שאמרו ש'פסטיבל הקולנוע בירושלים טעה כשקיבל את הסרט הזה ולא דחה אותו מראש'. חשוב לנו לומר שאנחנו מחזקים את ידי הנהלת פסטיבל הקולנוע על כך שקיבלה את הסרט לתחרות על סמך שיקול דעתה של ועדת הקבלה המקצועית. פסטיבלים אחרים בארץ אולי לא היו די אמיצים לעשות זאת. ובאותה מידה, אנחנו מגנים את הפסטיבל על כך שלא נלחם עד הסוף על מנת להגן על החלטתו. הגנה על ההחלטה המקורית היתה למעשה הגנה על החופש של כולנו כיוצרי קולנוע וכצופים. הכניעה לרצונם של בעלי השררה היא למעשה הודאה כי התמיכה הממשלתית איננה זכות אלא חסד".
"היו להנהלה סיבות טובות לחשוש. כפי שיש לכולנו. מוסדות התרבות בישראל כמו גם היוצרים, אינם יכולים להתקיים ללא תמיכה ציבורית. הסכנה ברורה ומיידית, והאיתות למנהלי הקרנות, מנהלי התיאטראות, מנהלים אמנותיים, לוועדות למיניהן ברור: אם ברצונכם לקבל מימון תחשבו מה הייתה חושבת מירי רגב על הסרט, ההצגה או מופע המחול. ובגלל זה אנחנו כאן, כדי להגיד לא לדורסנות של הפוליטיקאים ולא לחוסר התנגדות מצד מוסדות התרבות. והצורה שאנחנו נעשה את זה היא לראות את הסרט שעשו עמיתנו הרץ פרנק, מריה קובצ'נקו, שגיא צירקין וגונטיס טרקטריס. אולי נבין, אולי לא נבין, אולי נזדעזע, אולי נשתנה קצת, אולי לא. ככה זה עובד. זה המקצוע שלנו".
(עדכון אחרון: 00:10)