סטיבן קינג כותב בקצב מסחרר. בקושי הצלחת להתפנות לקרוא את האחרון שלו והנה הוא כבר הפך ללפני-אחרון, וגם התואר הזה לא יחזיק מעמד יותר מדי זמן. עוד לא יבש הדיו מיציאת התרגום העברי של "דוקטור סליפ" וכבר רואה אור הספר החדש שלו, "יריד השעשועים". לקרוא לו "חדש" זה לא לגמרי מדויק כי הוא התפרסם ב-2012, ומאז כבר הספיק קינג להוציא שני כרכים מהטרילוגיה הבאה שלו. למען האמת, אפילו לקרוא לו "ספר" זה מוגזם מעט בהתחשב בארכנות המפורסמת של מחברו היצירות של קינג מאכלסות בדרך כלל כרכים עבי כרס, וגם מספר עמודים בן ארבע ספרות אינו חזון נפרץ במהדורות באנגלית. ספר של 229 עמודים, במונחים קינגיים, הוא כמעט ציוץ בטוויטר.
ואכן, "יריד השעשועים" הוא ספר קטן מבחינות רבות, ולאו דווקא לשלילה. אם קינג כותב בדרך כלל על מאבקים אפיים של בני אור בבני חושך, על מלחמות מאסף למניעת השמדה של ערים שלמות או של העולם כולו, ועל מיני חייזרים שעומדים עלינו לכלותנו, הרי שהפעם הוא מתמקד בבחור חביב אחד, סטודנט מניו אינגלנד בשם דווין ג'ונס שרוצה לחסוך קצת כסף בחופשת הקיץ של שנת 1973. דווין מוצא עבודה זמנית בג'וילנד, פארק שעשועים קטן ומעט מוזנח על חופי צפון קרוליינה, שנים ספורות לפני שפארקי-ענק מפלצתיים בסגנון דיסנילנד חיסלו את המקומות האלה באופן סופי.
דווין, שמספר את סיפורו שלושה עשורים מאוחר יותר, שוכר חדר בפנסיון משפחתי, מתיידד עם עובדי קיץ צעירים אחרים ועם הסגל הקבוע של הפארק, נזרק על ידי חברתו באמצעות מכתב, מציל ילדה קטנה ממוות והופך לגיבור מקומי למשך חמש עשרה דקות של תהילה, ובעיקר מתמכר לעבודה הפיזית החדגונית בג'וילנד, שמהווה עבורו סוג של ריפוי בעיסוק מהפרידה הכואבת. הוא אפילו מבצע בהצטיינות ובהנאה את המשימה השנואה ביותר על עובדי הפארק - "ללבוש את הפרווה". ב"דיבור", הז'רגון המיוחד של עובדי ירידים ברחבי המדינה (העיקרון יהיה מוכר מאוד לכל מי ששירת בצבא או הועסק בעבודת אבטחה כלשהי), המשמעות היא, ובכן, בדיוק מה שאתם חושבים.
בחורף '73 מחליט דווין לדחות את הלימודים ולהמשיך לעבוד בג'וילנד גם לאחר סגירתו למבקרים, ובמקביל למטלות תחזוקת המתקנים והכנתם לקיץ הבא, הוא מנסה לפתור תעלומת רצח של אישה צעירה שהתרחש עשר שנים לפני כן ברכבת השדים של הפארק. אף על פי שבארה"ב התפרסם "יריד השעשועים' כחלק מסדרת ספרי מתח, לאורך מרביתו של הספר נמצאת אותה פרשיית רצח בשולי העלילה, וטוב שכך. ההוויי של פארק השעשועים, יחסיו של דווין עם ידידיו ועם הקולגות שלו, החברו?ת המרגשת שנרקמת אט-אט בינו לבין ילד קטן ומיוחד שגוסס ממחלה סופנית, אפילו התיאורים הספורדיים של חייו כעבור שלושים שנה - כל אלה מעניינים בהרבה מהמאמצים לחשיפת זהותו של רוצח הפארקים. אמנם בכל זאת מדובר פה בסטיבן קינג, כך שאי אפשר בלי קצת רוחות רפאים, כוחות על-טבעיים וקריאת מחשבות, אבל בספר הנוכחי הם מהווים תוספת לעלילה בלבד ולא את עיקרה.
קינג תמיד היטיב לתאר את השקט שלפני הסערה. לפעמים הוא עשה זאת יותר מדי טוב פעמים רבות נראים החיים של גיבוריו כל כך מעניינים ומבטיחים עוד לפני שמתרגש עליהם האסון ההכרחי, עד כדי כך שנדמה שהעלילה הייתה מוצלחת יותר אם לא היה נכנס לתוכה הליצן/הכלב/החתול/החמוס/השוטר/החייזר הרצחניים שמשבשים את הכול. "יריד השעשועים", במידה רבה, נראה כמו התגשמות המשאלה הזו - מעין אקספוזיציה לספר ארוך יותר, אפל יותר ומדמם יותר, שלמרבה ההפתעה והשמחה מסתיים כמעט כפי שהתחיל, בפשטות ובצניעות. חלק גדול מהספר הקטן הזה מתמקד בתיאורים נטולי דרמה של שגרת העבודה והחיים בפארק, ממש כאילו היה זה סיפור של ריימונד קארבר או אליס מונרו. אולי דווקא כדאי לקינג לשקול את הכיוון הזה מדי פעם. יצא לו לא רע.
"יריד השעשועים" לא ייכנס לרשימת ספריו הטובים ביותר של קינג. אין לו את המונומנטליות של "העמדה", את התחכום של "22/11/63" או את האימה הצרופה של "בית כברות לחיות שעשועים". הוא לא מאתגר את הקורא יותר מדי ולא מכניס לו אגרוף בבטן. הוא גם לא חף מהמניירות הקבועות והדי מעצבנות שמאפיינות את הכתיבה של קינג, כמו חזרה על מילים ומשפטים מסוימים לשם העצמת האפקט הדרמטי וספוילרים בשלב מוקדם של העלילה. אפילו מסרים פוליטיים לא מעודנים במיוחד מהצד הדמוקרטי של המפה מצאו את דרכם פנימה - איכשהו הוא הצליח לדחוף לשם קינה על כך שדיק צ'ייני תומך העינויים שרד את אירועי הלב שלו בזמן שסטיב ג'ובס מת. ברצינות. ויחד עם זאת, מדובר בספר מהנה, קליל (יחסית לסטיבי ידידנו, לפחות), ואפילו אופטימי בדרכו שלו. לא יצירת מופת, רחוק מכך - בסך הכול סיפור על שנה אחת בחייו של בחור פשוט עם לב שבור שעובד בפארק שעשועים. לא תמיד צריך יותר מזה.
"יריד השעשועים" / סטיבן קינג. הוצאת "מודן". מאנגלית: רוני בק. 229 עמודים.