פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תדליקו להם נר: למה האלבום החדש של הקליק מסמן טרגדיה תרבותית

      במדינה עם סצינה תרבותית בריאה, "אני לא בפסקול" של הקליק היה הופך לאירוע מדובר ומשפיע, אבל בפועל תכף הוא יישכח בלי שהותיר כל חותם. מה שעצוב יותר הוא שבמציאות הנוכחית לא יכולים לגדול להם יורשים

      להקת הקליק (יח"צ , מיכה קירשנר)
      לא הקדימו את זמנם. הקליק (צילום: מיכה קירשנר)

      כשלהקת הקליק החלה לפעול בתחילת שנות ה-80', נהגו לומר עליה שהיא "הקדימה את זמנה". הייתי אמנם ילד, אבל אני זוכר בבירור שכמעט בכל פעם שראו את "אינקובטור" הביזארי בטלוויזיה או כתבו על דני דותן וחבריו בעיתון, מישהו דאג להזכיר את המשפט הזה, שאז לא ממש הבנתי מה פירושו. ממרחק השנים, ברור שהכוונה הייתה להופעתה של חבורה אקסצנטרית ומוזרה, שעושה מוזיקת פאנק (במובנה הרחב של המילה: ברמה המוזיקלית, אלבומה השני של הקליק, "עולם צפוף", היה לפרקים פופ יותר מאשר פאנק), נעה בצורה רובוטית, שוזרת מסרים פוליטיים, אישיים ומיניים ועושה כל זאת בתוך מציאות תרבותית שמרנית ומאובנת, של אריק איינשטיינים, יהורם גאונים ושירי ארץ ישראל. בתקופה שהעולם לא היה שטוח, ולא כל מה שהתרחש בלונדון או בניו יורק זלג במהירות לישראל, דני דותן וחבריו היו שגרירים ממקום אחר, חתרני ומרגש. שליחים מהמחר. ההנחה הייתה אז שההצלחה הצנועה יחסית של הלהקה ופירוקה המהיר נבעו מכך שהציבור הישראלי לא היה בשל לשאת את תכניה המורכבים.

      בדיעבד, תפיסה זאת הייתה בגדר קשקוש מוחלט. הקליק לא הקדימו את זמנם ולא נעליים. הם צצו בזירה בדיוק בזמן, בתחילתו של העשור האחרון שבישראל פעל ערוץ טלוויזיה בודד, בדיוק כשהמקומונים התל אביביים צברו תאוצה, כשהעיתונים היו כמעט מונופול. די היה בכך שכמה עורכים אינטליגנטיים יאהבו אותך – והיית על הסוס. רייטינג לא היה אישיו – הוא היה מובטח, כי לא הייתה אלטרנטיבה. במבט לאחור, כמעט לא נתפס שילדים שישבו מול הטלוויזיה בשעות לא מאוחרות במיוחד נתקלו ב"לא צריך שתדליקו לי נר" המורבידי בעת ציפייה דרוכה לשירו החדש של צביקה פיק ב"עוד להיט". מעבר ללהקה, דני דותן זכה באייטיז לקרדיט על הפיכתו של רחוב שינקין לסמל של תל אביביות עדכנית ותוססת. אם היית צרכן תרבות, לא היית יכול להימלט משמו.

      הקליק הוציאו באחרונה אלבום קאמבק, "אני לא בפסקול" שמו. זה לא רק אלבום בועט, נוקב, עם מסרים פוליטיים ואישיים אינטליגנטיים וביקורתיים, אלא גם קליט למדי. אין שום סיבה ש"סוף המסע", המנון רוק אפקטיבי וסוחף, לא יושמע באופן תדיר ברדיו הישראלי, בוודאי זה הבלתי מסחרי. חבל ש"בין הקברים לפרברים" המבריק, שיר קופצני ושמח עם מסרים עצובים, שמחסל את הבורגנות הישראלית היאיר לפידית, תל ברוך צפון בואכה מודיעין, לא יזכה להזדמנות. במקום עם סצינה תרבותית רוחשת ואמיתית, האלבום הזה היה הופך לאירוע. ובכל זאת, דממה. שיר הנושא הושמע פה ושם, אתרי האינטרנט והעיתונים הגדולים פרסמו ביקורות אוהדות וריאיון גדול אחד, אבל האבן הקטנה הזאת בקושי הותירה אדווה על פני המים. תשומת הלב המועטה שהקליק המתבגרים עוד זוכים לה, הם תוצר של העורכים המעטים שמנסים להותיר חותם אישי כלשהו על כלי התקשורת תאבי הרייטינג שבהם הם עובדים. העורכים האלה גדלו ברובם בשנים שבהם אפשר היה להיתקל באנשים התמוהים עם הפנים המאופרות בטלוויזיה. הם הלכו לקנות את התקליט, או בהמשך את הדיסק, והתאהבו.

      הסיכוי שילדים ייתקלו כיום בקליק אפסי. אין להם נוכחות בטלוויזיה המסחרית, הם לא מעניינים את הרדיו והכתבות שהוקדשו להם הם טיפה באוקיינוס עצום של מידע. בכמה רחובות בתל אביב עדיין יזכירו את שמו של דותן ביראת כבוד, אבל האנשים שיעשו זאת יהיו בדרך כלל קשישים בני 40 ומעלה. רחוב שינקין ירד מזמן מגדולתו והפך לקלישאה של פוליטיקאים בלתי מעודכנים שמדברים בגנותה של תל אביב. בכלל, "תל אביב" כסמל היא קללה. התקשורת לא מעוניינת לפנות לבירה התרבותית של ישראל במובנה האשכנזי, האליטיסטי והמתנשא, כי לתל אביב אין רייטינג. אם הקליק היו פועלים היום, מנהל התוכניות שהיה משבץ אותם בזמן צפיית שיא בטלוויזיה היה מפוטר בו במקום, השדרן שהיה מרבה להשמיע אותם ברדיו היה מזומן לשיחת בירור ועורך האינטרנט שהיה משחית אנרגיות עליהם, במקום על ביקורות על תוכניות ריאליטי וקידום הסינגל החדש של פאר טסי, היה רואה את היוניק יוזרס בורחים למקום אחר, בדיוק כמו הביטחון התעסוקתי שלו.

      לא חייבים להתגעגע לתקופה שבה כמה קומיסרים קבעו מה נשמע ומה נראה, והדירו אוכלוסיות שלמות ותרבויות שלמות. רק שהמציאות הנוכחית, שבה הרייטינג הוא השליט היחיד, היא חורבן תרבותי, לא פחות. בניגוד לארצות הברית למשל, או אפילו לבריטניה, בישראל אין שולי איכות שיכולים לפנות למסה בעלת כוח כלכלי. השוליים מונים כמה אלפי אנשים, ולכן הם מקוצצים ונשארים על רצפת חדר העריכה. אם דני דותן, עובד אפרת, אלי אברמוב וז'אן ז'ק גולדברג המנוח היו יוצאים לדרך היום, הם היו מופיעים קצת בכמה פאבים לעיני עשרות אנשים, אולי מוציאים אלבום דרך "הדסטארט" (זה בדיוק מה שעושה כעת אמן אחר שפרץ כמה שנים אחריהם, רפי פרסקי) ואז נעלמים, בלי השפעה, בלי דור המשך ובלי ילדים שייחשפו אליהם, יהפכו פעם לעורכים וידאגו לפרסם עליהם ביקורת אוהדת. אם דני דותן היה מחולל מהפכה ברחוב תל אביבי, לא נותרו מקומונים שיבשרו על כך לקוראים בתפוצה של מאות אלפים. בקיצור, אם הוא היה מוזיקאי צעיר, סביר להניח שהיה שוקל לעשות הסבה להיי טק או ניהול רשתות חברתיות באיזשהו סטרט אפ. מה שעצוב באלבום החדש של הקליק זה לא ההתעלמות הכמעט מוחלטת ממנו: זו ההבנה שהוא אחד האחרונים מסוגו.