בחור עם אוזניות 05: מיטב המוזיקה הצרפתית החדשה לרגל יום הבסטיליה

מישל סרדו מככב במצעדי הפזמונים הצרפתיים מאז 1970, אבל היינו צריכים לחכות יותר מארבעים שנים, עד יציאת שובר הקופות "משפחת בלייה" המבוסס על להיטיו, כדי שגם הקהל הישראלי ייחשף לשיריו. זו הוכחה נוספת וניצחת למשהו שיש לו עוד עשרות דוגמאות - החסך המקומי בכל הקשר למוזיקה פופולרית צרפתית.

אז נכון, כל ישראלי שאי פעם פתח רדיו מכיר את השנסונים של פיאף, מונטאן, ברסנס ואחרים. להבדיל, גם דאפט פאנק מן הסתם מוכרים כאן וברחבי העולם, ובכלל להאוס הצרפתי היתה פה פעם עדנה. הודות לבמת האירוויזיון היו עוד כמה שירים שתפסו את האוזן הישראלית, ופה ושם הצליחו להשתלט על הרדיו כמה להיטים פרנקופניים, למשל "ז'ו לה טקסי", "לוליטה" ועוד.

ועדיין, בהחלט אפשר לומר כי מרבית הרפרטואר הצרפתי מעולם לא נחשף בארץ. זה היה נכון בשנות השבעים, עת הודרו כאן כוכבים מסוגם של סרדו ושל קלוד פרנסואה, האריק אינשטיין והשלמה ארצי של צרפת; וזה נכון גם כעת, עת החופים בישראל מלאים תיירים פריזאים, אבל המוזיקה שלהם נשארה בבית.

אין יום מתאים יותר לנסות לתקן מעט את העוול הזה מאשר היום, הלוא יום הבסטיליה, החג הלאומי של צרפת. לכבוד ה-14 ביולי, הנה 14 קטעים מן השנה-שנתיים האחרונות המייצגים במשהו את האיכות והגיוון של המוזיקה של כלת השמחה. יש בהם פופ והיפ-פופ; יצירות של בנים ובנות למהגרים מסנגל ומפורטוגל ושל כאלה שגם אבות-אבותיהם היו גאלים; קטעים מאלבומי אולפן ומפסקולים לסרטים; שלאגרים המוניים ופנינים שהתחבבו בעיקר על בלוגרים; שירים באנגלית ושירים בצרפתית וכיוצא בזה.

המכנה המשותף היחיד - כל 14 הקטעים הם פרי עטם של אמנם שפועלים כיום בצרפת, ועד עכשיו הם לא זכו להכרה רחבה בישראל. האזנה נעימה ויום בסטיליה שמחה. ויווה לה פרנס, וויו לה מוזיק!