שלוש שנים אחרי שעזב אותנו לטובת הנגרייה הקטנה שפתח, מייק (צ'נינג טייטום) חוזר אלינו ל"סיבוב האחרון" לפני פרישה מוחלטת (בעצם, תלוי בהכנסות של הסרט) מעולם החשפנות. הסרט השני בסדרת "מג'יק מייק" הוא אולי נעים יותר בעין מהראשון ומלא באנשים יפים שנהנים לצלילי פסקול מצוין של שירי היפ הופ ו-R&B, אבל יותר מזה אין לא עלילה, לא עומק עבור הדמויות ואפילו לא מוסר השכל נחמד.
מייק יוצא למסע אל עבר כנס החשפנים השנתי, שבו הוא והחברים שלו לשעבר צריכים לתת את הנוקאאוט האחרון לקריירה שלהם לפני שכל אחד פונה למה שבאמת ביקשה נפשו לעשות. בדרך אל הכנס הנכסף - שבמהלכה כמובן כל מה שיכול להשתבש אכן משתבש - מייק וחבריו מתקשים ללכת על הגבול הדק בין מיניות פתוחה של חשפנים לבין מפגן מוגזם של גבריות ואגו.
הדמויות כמעט שם, אבל נוטות ליפול לקלישאה: חבריו של מייק עולים להופיע בערב של דראג קווינס, אבל נותנים קטע ברייקדאנס על הבמה. הם נפתחים ומדברים על הקשיים שלהם, אבל מהר מאוד זה הופך למושא ללעג או ל"בוא נפתור את זה בינינו, תוציא את זה ותן לי אגרוף". הגברים אמנם תלויים בנשים לאורך הסרט ומופיעים עבורן, אבל מדי כמה סצנות אחד מהחברים שואל את האחר: "דפקת אותה?", והאישה חוזרת להיות, נו טוב, מושא לדפיקה.
נראה כי הכותב ריד קרולין ניסה לייצר העצמה נשית, אבל עשה זאת דרך מפגן כוח גברי. המסע לכנס ארוך, מפותל, ועובר דרך לא מעט נשים. רובן ככולן חזקות, בעלות כריזמה וכוח, אלא שניתן לגלות זאת דרך ההתנהגות של הגברים סביבן בלבד, ופחות דרך השורות שבאמת נתנו לשחקניות לשנן, שהיו מעטות מאוד.
כסף ומכוניות הם מוטיב שמופיע לרוב בסרטי אקשן שפונים לקהל המאצ'ואיסטי יותר, והופיע בסרט הזה לא מעט אבל דווקא מהדמויות הנשיות. לקהל הנשי יש כוח רב, והוא נושא את החבורה אל עבר המטרה שלה במופע הסופי. אלא שלאורך הסרט כולו, שב ועולה הניסיון של הגברים לפצח את השאלה הקדמונית - מה באמת נשים רוצות. מה יגרום להן לצווח בקהל ולהעיף מזומנים באוויר. השאלה הזאת נותרת בעינה גם עם סיום הסרט, שכמו בסרטים רבים קודמים של צ'נינג טייטום, נגמר בנאמבר היפ הופ מטריף ובזיקוקים. שזה מרהיב, אבל לא יותר.
אז מה באמת נשים רוצות? אולי עוד כמה שורות בסרט שרובו סובב סביבן. בעשרים הדקות הראשונות קולן כלל לא נשמע, והראשונה שפוצה פה היא זואי (אמבר הרד), לסבית יפהפיה ומתוסבכת שמייק מנסה להתחיל איתה. מה שבכל זאת מעניין הוא שבעוד הגברים כולם עונים על מודל של אליל יווני, הנשים הן השחקניות והן הניצבות מגוונות להפליא במראה שלהן. סוף כל סוף ניתן היה לראות על המסך נשים שמנות, רזות, שחורות, לבנות, מבוגרות וצעירות, כשכולן הגיעו רק כדי ליהנות, ולכולן מגיע באותה המידה.
היה לנו פסקול טוב, חבורה של גברים שריריים, נשים חזקות מכל הסוגים והרבה סצנות של ברייקדאנס והיפ הופ. מתיחת גבולות המיניות המתבקשת, כמו גם העמקה, ולו המינימלית, של הדמויות היו חסרות. אבל אולי יש גבול לאמת העירומה שאפשר להראות בסרט שאמור בסך הכל להעלות חיוך על הפנים של הקהל. אולי מוטב לכבס את אותה אמת, ממש כמו שמייק וחבריו מכבסים "אנחנו לא 'חשפנים', אנחנו 'רקדנים אירוטיים'".
ומה אתם חשבתם על "מג'יק מייק 2"? ספרו לנו בתגובות