פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קראו פרק מספרו של עו"ד רון לוינטל, "ארץ דיבת חלב ודבש"

      ספרו של עו"ד רון לוינטל, כוכב תקשורת בעברו, מגולל סיפורים פיקנטיים מאחורי עשרות תביעות לשון הרע, חלקן טופלו על ידו. קראו פרק מתוכו, "היבחוש החיוור" שמו, המתאר את התנהלות מערכת הבחירות של אמני ישראל בין שייקה לוי למוסקו אלקלעי

      כריכת הספר "ארץ דיבת חלב ודבש" שכתב עו"ד רון לוינטל (יח"צ)
      עטיפת הספר "ארץ דיבת חלב ודבש" של עו"ד רון לוינטל (צילום: יח"צ)

      ימי הבחירות המתוחים והמיוזעים הגיעו. שוב מתח אדיר באוויר. ססמאות בחירות תלויות בכל מקום, פעילים 'מטעם' מתרוצצים בשטח, הספירה לאחור החלה; התקציב מתכלה; כל אחד כבר מכין טלפנים וטלפניות שימריצו את הבוחרים לבוא ולהצביע ביום הבחירות – שהרי לא חשוב מי תומך במי; מה שחשוב לדעת זה מי יגיע להצביע, וכמה קלפיות פתוחות? וממתי עד מתי? ואיך מודיעים ולמי? אלוהי הבחירות ודאי נמצא בפרטים הקטנים. כל אחד מהמועמדים משחק תפקיד, ואין שחקנים קטנים... עוד מעט תישמע הירייה של האקדח מהמערכה הראשונה. כל הקלישאות נכונות. בחירות...

      השנה היא 1993. ולא, לא מדובר בבחירות לראשות הממשלה. הבחירות הן לראשות אמ"י, ארגון אמני ישראל.

      שני מועמדים כריזמטיים, מוכרים ואהובים מגיעים ל'ישורת האחרונה'. וכרגיל, רוב האמנים מעדיפים לא להביע עמדה ולא להיות 'מסומנים' על?ידי המחנה האחר. ובכל זאת, קרב הענקים בין שני הטוענים לראשות 'מנביע' מתוכו גם השמצות והתייחסויות לא ענייניות, כמובן לגופו של אדם ולא לגופו של עניין. האידאולוגיה נשכחת בצד.

      אגב, על איזו אידאולוגיה בדיוק אנחנו מדברים?

      הגוף הבוחר מורכב מכמה אלפים בודדים של קומיקאים, שחקנים, בדרנים, אמנים וליצנים, ואלה צריכים להכריע אם יושב הראש הנוכחי של אמ"י, השחקן הוותיק מוסקו אלקלעי, ימשיך לקדנציה נוספת, או שיכריע אותו המתמודד האחר, מתמודד במשקל כבד, לא אחר מאשר שייקה לוי, הגשש החיוור, שהחליט שהוא לא רק משחק ומבדר, אלא רוצה לדאוג לרווחת השחקנים ולנהל את הארגון שלהם.

      ובין שני ענקים אלה, פרץ סכסוך. על מה ולמה? אולי בגלל גילה אלמגור, שבאחת הישיבות של קרן אמ"י לעזרה הדדית גירשה מהאולם את לוי כשהיא צועקת: "תצא, תצא, איזו חוצפה!". שייקה המבויש נפגע ממוסקו אלקלעי, שנכח במקום ולא הגיב ולא שמר על כבודו.

      בשביל כבוד צריך לעבוד! אבל אמ"י זו לא עבודה. על אף הדימוי הזוהר, הג'וב כולל חדרון עם מזכירה, הרבה אדמיניסטרציה, טלפונים משחקנים מוכרים פחות, שלצערם לא מצליחים לגמור את החודש, וקשיי הפרנסה שלהם מככבים במערכה הראשית, גביית דמי חבר והוצאת עלון. ובין לבין, יושב?הראש הנבחר ממשיך להופיע על הבמות, כי מניהול אמ"י הוא לא ממש מייצר הכנסות. רק כבוד.

      אז שייקה, כפי שסופר, נעלב מהיעדר התגובה של מוסקו ולא מחל על כבודו. אחרי שמשרדי הארגון נפרצו (כן, היה מקרה כזה), הגשש הוציא מכתב לחברי הארגון, הגוף הבוחר, ובו קבע כי מוסקו לא רק שודד וגנב, אלא גם חקיין נלעג ואפס אפסים, והשיא – בשפה הכי גששית שיש, הוא כינה את מוסקו יבחוש בן שלולית.

      שייקה לא הסתפק בכך. הוא גם טען כי מוסקו גנב כספים מקופת הארגון בהזדמנויות נוספות ולא רק באותה פריצה עלומה, וכן ששרט לו בכוונה את הרכב בחניה עם רכבו שלו. בעניין אחרון זה הוא גם הגיש תלונה במשטרה. לדברים לא היה כל ביסוס, והם לא הוכחו מעולם. בתחקיר שנערך מאוחר יותר התברר כי את הרכב בכלל שרט מלצר מקפה 'הבימה'. למוסקו לא הייתה מכונית.

      גם חקירות המשטרה המתוקשרות בענייני הכספים הסתיימו בלא כלום. אבל שייקה, יש להניח, האמין בכל לבו בדברים שהפיץ. ככה זה במערכת בחירות. רואים צל הרים כהרים, ומהר מאוד מגיעים היבחושים.

      לרוב, שחקנים שותקים במערכת הבחירות, אבל לא כשהיא עוסקת בהם. מוסקו דרש התנצלות, שייקה סירב להתנצל, ומה שקרה במערכת הבחירות היצרית הזאת הוביל את מוסקו להגיש תביעת דיבה נגד שייקה. הוא נכנס למערכה משפטית מוזרה שארכה חמש שנים והסתיימה בהסכם לקוני, אותו ניסח עבורם בישיבת גישור מתוקשרת ב?1998 נשיא בית משפט השלום תל?אביב דאז, השופט דן ארבל (בהמשך מנהל בתי המשפט).

      ולמה זה לקח זמן כל כך הרבה זמן?

      התביעה של מוסקו הועברה להליך בוררות לפני הדסה בן עתו, השופטת בדימוס, שדווקא אמור היה לקצר את התהליך ולזרז את ההכרעה, אלא שלא כך היה.

      ברור שכאשר שני שחקנים בסדר גודל כזה נאבקים אחד באחר, מרתק להיות באולם. אתם ודאי מנחשים איך זה עובד: כששני אינסטלטורים תובעים אחד את האחר, העדים הם מומחים מתחום הצנרת והתקנת קווי ביוב. כששני שמאים תובעים אחד את האחר, באים להעיד פחחים. כששני שחקנים ידועים תובעים אחד את השני...

      אך, לו רק היינו יכולים להיות זבוב או יבחוש על הקיר כשחנוך לוין עלה לדוכן. לוין בא להעיד מטעם אלקלעי אחרי שמנהל הבימה לשעבר, גרי בילו, העיד מטעם שייקה, שרצה להוכיח כי כתב אמת במכתבו. בילו אישר כי מוסקו הוא אכן שחקן נלעג ובוודאי לא יכול לשחק. ומאחר שבימאים ממילא לא רוצים לעבוד אתו, אזי לא נגרם לו כל נזק מדברי שייקה, כפי שהוא טוען. כדוגמה לדבריו הביא את ההצגה 'מלאכת החיים' מאת לוין והסביר כי היא לא הועלתה ב'הבימה' רק כי חנוך לוין לא היה מוכן לקבל את מוסקו אלקלעי כשחקן בהצגה שלו. עד כדי כך.

      מוסקו נעלב מהדברים, וחנוך לוין עצמו, שמיעט בהופעות פומביות, הוזמן כדי להזים אותם. לוין העיד כי רק בגלל פטירתו של השחקן נסים עזיקרי הוא החליט שלא להעלות את ההצגה ב'הבימה' בכיבובו של מוסקו. ולא, אין לו התנגדות כלל לכך שמוסקו אלקלעי ישחק בה את תפקידו של עזיקרי, אך רק בתנאי שכל יתר המשתתפים יוחלפו, והחזרות יתחילו מחדש. לדבריו כך גם אמר לבילו, אך הדברים עוותו, והוא בא לתקנם.

      לוין נתבקש על?ידי באת?כוחו של מוסקו להעריך את מוסקו כשחקן, ופיזר לו מחמאות על הצגות וסרטים שראה. "הוא היה פשוט מצוין", אמר.

      למוסקו אלקלעי המנוח יש אישה. סוכנת שחקנים ותיקה ומוערכת בשם רודיקה אלקלעי. גם היא מצאה את דרכה למכתבו של הגשש. שייקה כתב שם כי מוסקו הוא "בעלה של מי שמתנהגת כ'קאפו' במשרדי אמ"י". בהמשך התברר כי במשפחתה של רודיקה היה גם קאפו אחד, יהודי ששיתף פעולה עם הנאצים בהשלטת סדר במחנות הריכוז, והוא התאבד אחרי מלחמת העולם השנייה. מטבע הדברים, שייקה לא ידע זאת וטען כי כוונתו הייתה ש"קאפו הוא מין ביטוי לטיפוס קשוח".

      המפיק אברהם דשא (פשנל) הובא כדי להעיד כי הוא בעצמו קורא לבתו 'קאפו' על הסט, כשהיא משמשת כעוזרת הפקה. מאחר שהבמאי יוסי בנאי אינו רוצה להיות הרשע של ההפקה, הרי את התפקיד הרשע היא מבצעת בהצלחה, ובביטוי 'קאפו' היא מוצאת אפילו מחמאה.

      לצורך הבהרת עניין זה נגררו ובאו גם שירילי דשא עצמה (היא ציינה כי הביטוי מחמיא לה כי היא רס"רית המשמעת של ההפקה), ישראל פוליאקוב (פולי) וגברי בנאי. עדותם ודאי הייתה טובה מכל מערכון. הם גימדו ככל יכולתם את הביטוי 'קאפו' ושכנעו את עצמם כי הוא מעין כינוי חיבה והערכה.

      כך או כך, לדעת בן עתו, הבוררת, 'קאפו' אינה מחמאה, ודאי לא בקרב יהודים.

      וכך עדים עלו ובאו כמו באודישנים להפקה הכי יקרה בעונה והעידו על כמה אינטריגות חינניות: חנן יובל, למשל, חתם על עצומה שקוראת לשייקה להתנצל בפני מוסקו. הוא רק שכח לציין בפני חבריו לעצומה כי התקשר כעבור ימים אחדים לשייקה והודיע לו כי הוא חוזר בו מחתימתו על העצומה. ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר, חכו ותשמעו איך נודע כי עמי מנדלמן, אחרי כל שיחה עם שייקה, היה מדליף את תוכנה למוסקו. התברר שהכול עובר, חביבי...

      מצעד העדים נמשך. אילי גורליצקי, מנהלה הראשון של אמ"י, לכאורה תמך במוסקו, אבל הודיע לשייקה שהוא בצד שלו, ובכלל הסביר כי ישב כמו ארכימדס באמבטיה ביום שישי בלילה ועלה על רעיון, וכך, בעודו מתלבט בין שלמיי הסנדלר לשלמה המלך, ניסה להמליך מועמד שלישי לבחירות – את שלמה ארצי.

      ועדיין נותרה השאלה המרכזית – מה זה בכלל יבחוש בן שלולית? שייקה נשאל על כך והסביר, וכך התנהל הדיון בשאלה:
      שייקה: "זה אולי איזה חרק קטן".
      עורכת?הדין (מטעם אלקלעי):"מדובר בכלל ביתוש ואתה בכלל לא יודע מה זה יבחוש".
      שייקה: "אני לקחתי דימוי מהגשש, ששמה אני אומר במערכון של ניסים אלוני, 'חכם מימון', 'מי אתה? יבחוש בן שלולית, מיקרוב בן דומן, מי אתה שתגיד מה רוצה ומה לא רוצה?'.

      וכך השלולית המשיכה להיקוות. עוד ועוד נסיכים וצפרדעים של תעשיית הבידור באו במימיה. חלקם מטעם מוסקו, חלקם מגששים מטעם לוי. והשלולית, על יבחושיה ומיקרוביה, הפכה לביצה טובענית.

      אחרי עשרות ישיבות, עשרת אלפים עמודי פרוטוקול ובוררות שנמשכה שנתיים, קיבלה הבוררת בן עתו את התביעה וקבעה כי על שייקה לפצות את מוסקו בסכום של 170,000 שקלים, עוד 30,000 שקלים ישלם עבור הוצאות משפט ו?40,000 שקלים דמי בוררות לכל צד. לדברי השופטת, מוסקו אמנם עשה שימוש במכונת הצילום ובטלפון של אמ"י לצרכים פרטיים, וזה חורג ממנהל תקין, אך בזאת מתמצות טענות ה'גניבה' נגדו, וממילא הסתבר שגם שייקה לא הקפיד על כך בעצמו.

      לכאורה סוף פסוק. שייקה אפילו העביר תשלום ראשון על החשבון.
      אבל אז הגיע פיתול בעלילה. נטען נגד הבוררת כי היה עליה לפסול את עצמה מלדון בעניין.
      הסתבר כי שייקה, המפסיד, שלח בעורמה את חבר הכנסת רפי אלול לרגל עבורו ולמשוך בלשון את אחד העדים במשפט, נחמן שי. אלול שוחח עם שי בטלפון, ומהשיחה ביניהם עלה כי הבוררת בן עתו פגשה אותו, את שי, פעמיים בישיבות של 'הקרן לעידוד היצירה העברית'. בן עתו הייתה שם נציגת דירקטוריון מטעם 'קשת' (הערוץ השני), ושי היה שם מתוקף תפקידו במועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.

      שי לא היה עד מרכזי, והפגישה בינו לבין הבוררת ודאי לא הייתה מכוונת או מתוכננת.
      בן עתו לא קיבלה את בקשת הפסילה שהגיש שייקה, אבל מכאן לשם, הבוררות אכן נפסלה על?ידי בית המשפט בגלל אותה היכרות שהבוררת לא דיווחה עליה. בן עתו עצמה חויבה לשלם הוצאות ללוי, והכול עמד להתחיל מהתחלה.
      אבל הליכים אלו לביטול פסק הבוררות ולביטול ההחלטה לבטלו, שהתקיימו בבתי המשפט המחוזי והעליון, נגררו וגררו את המעורבים עד שתש כוחם ואזל כספם. המחשבה על העדת עשרות העדים מחדש הפכה את הקומדיה לטרגדיה.
      די היה לשני הצדדים.
      הסאגה המתמשכת הגיעה לסיומה ביום בהיר אחד ב?1998.
      באותם ימים נכנסה תכנית הגישורים החדשה לבתי המשפט, ולראשונה הוצע למתדיינים להגיע לישיבה לא פורמלית עם מגשר, לדבר ולהסביר ולסיים את הסכסוך ברוח טובה. או בערך טובה...

      וכך, בוקר אחד, בבית משפט השלום, השופט ארבל ניסח בקצרה הסכם פשרה.
      ניסוח הסכם הגישור אמנם הותיר את מוסקו ורודיקה לא מרוצים, אך מסעם, שנמשך כל?כך הרבה שנים וידע מהפכים רבים, הסתיים. התנצלות בלבד, ללא תשלום. הצדדים חתמו על ההסכם ב'חמיצות' רבה, לא לחצו יד, אבל יכלו לנסוע לשלום, המפתחות בפנים.

      אחרי חמש שנים שנמשכו כנצח, באותו בוקר, באותו הסכם, טבעו אחרוני היבחושים בביצה. ועל אף שדודו טופז מאוד רצה, הצדדים סירבו לחתום על ההסכם בשידור חי אצל 'הראשון בבידור'. שניהם הבינו כי זה מה שחסר להם: פליטת פה של המנחה, שתוליד תביעת דיבה חדשה לחמש השנים הבאות.


      "ארץ דיבת חלב ודבש" מאת עו"ד רון לוינטל. הוצאת "מדיה 10", 235 עמודים