"אומרים שאנשים אף פעם לא משתנים, אבל זה בולשיט, הם כן"
(טיים אימפלה, "Yes I'm Changing")
לפני כמה שבועות הקשבתי במשרד בווליום גבוה מהנדרש ל-"Let it Happen", הסינגל הראשון מהאלבום החדש של טיים אימפלה, "Currents". חברה לעבודה שבדיוק עברה ליד נכנסה לחדר ושאלה מה זה הדבר הזה ולמה אני שומע את זה, זה מוזר, היא אמרה, וזה בטח לא רוקנ'רול. באזור דקה 4:40 היא כבר שאלה אותי אם יש לי איך להשיג MDMA.
השינוי שעבר עליה במהלך הקצת פחות משמונה הדקות המסעירות של "Let it Happen", שכבר בחודש מרץ היה מועמד מוביל לתואר שיר השנה, מייצג גם את "Currents" כולו. גם את התגובות שהוא מעורר ובעיקר את התהליך שהוביל במחי אלבום אחד את קווין פרקר, המוח והלב מאחורי טיים אימפלה האוסטרליים, מנציג הדור החדש של הרוק הפסיכדלי לנביא הדור החדש של האלקטרופופ - ואני בוחר את המילה הזאת רק כי לא נעים לי לכתוב 'הדיסקו-הפסיכדלי'.
אין ברירה אלא להעריך את פרקר, שגם אחרי שקראתי וראיתי לא מעט ראיונות איתו טרם הצלחתי לקבוע באיזה סוג של אדם מדובר. הוא פחות או יותר כבש את העולם הרלוונטי לו אחרי האלבום השני של טיים אימפלה, "Lonerism" מ-2012 (כולל ביקורות היסטריות, בחירות כאלבום השנה ומועמדות לגראמי), וכל מה שהתבקש היה שהוא יישאר על הכביש הראשי ויתקדם במהירות למעמד של טום יורק חדש. אבל הוא בחר לשבור שמאלה.
בראיון שנתן לאחרונה ל"גארדיאן" האנגלי סיפר פרקר בן ה-29 שלפני כמה שנים הוא נסע עם חבר במכונית ישנה ברחבי לוס אנג'לס. הוא היה תחת השפעת פטריות וקוקאין והחבר השמיע להם בי ג'יז. כשעלה ובא "Staying Alive", שיר שהוא הכיר כמובן כל חייו ושמע מאות פעמים, פרקר עבר חוויה עמוקה ששינתה אותו. הקטע נשמע לו לפתע פסיכדלי והעביר אותו למקום אחר, שזה בדיוק מה שהוא רוצה שמוזיקה פסיכדלית תעשה לו. אני מניח שהוא לא באמת מתעלם ממשקל הפטריות והקוק בתהליך הכימי שגרם למוחו לייחס פסיכדליה לאחים גיב, אבל כך או כך, הצד הדיסקואי שבו התעורר ולקח פיקוד.
למרות שגם ב-"Lonersim" היה אפשר להבחין בנטיות הפופיות של פרקר, "Currents" הוא מסע פופי לאורך כל 50 דקותיו, עם ירידות מזדמנות לשבילים צדדיים. גיטרות הן מצרך מאד נדיר כאן, ואת מקומן תופסים הקלידים, המלכים הבלתי מעורערים של האלבום, שהוא בית ספר לאיך מוציאים מוצר מושלם הפקתית מהאולפן שלך. הרבה שמות קופצים לראש במהלך ההאזנה, למשל מייקל ג'קסון, כרומיאו, "Lovage" של דן דה אוטומייטור ומייק פאטון, הול אנד אוטס. היו כמה רגעים שבהם מוחי הקודח העלה את האפשרות שאני מאזין לגרסת ה-R&B של "Is This It", אלבום הבכורה של הסטרוקס, אבל לא.
טקסטואלית האלבום מהדהד עד מאד את הפרידה היחסית טריה של פרקר ובת זוגו המושלמת מלודי פרושה, הזמרת של ההרכב הצרפתי Melody's Echo Chamber, אבל הבחירה של פרקר היא לכתוב את המילים מנקודת מבטו (או מבטה?) של מי שסיים את מערכת היחסים, ולא של זה (או זו) שלבו/ה נשבר. במשפט: זה נגמר כי השתניתי ואנחנו כבר לא באותו המקום וכל אחד צריך ללכת לדרכו.
כאמור, המילה "שינוי" על הטיותיה השונות חוזרת שוב ושוב ב-"Currents", ולא ברור האם פרקר מדבר רק לאשה או גם למעריצים שלו, שבוודאי יהיו מעט המומים ממה שהם שומעים. "כן, אני משתנה, כן, אני הולך, כן, אני מבוגר יותר, כן, אני ממשיך הלאה, ואם את לא חושבת שזה פשע את יכולה להצטרף", הוא שר ב-"Yes I'm Changing", שאחריו מגיע "Eventually", על מילותיו "הלוואי והייתי יכול להפוך אותך בחזרה לזרה, כי אם מעולם לא הייתי בחייך, לא היית צריכה לשנות את זה... כי אני יודע שאני אהיה מאושר יותר, ואני יודע שגם את, בסופו של דבר".
השיא מחכה לשיר האחרון, "New Person, Same Old Mistakes", שבו באמת כבר אי אפשר להבין למי פרקר פונה: "אני ממש יכול לשמוע אותם עכשיו - 'איך יכולת לאכזב אותנו?', אבל הם לא יודעים מה הרגשתי... אני יודע שאתם חושבים שזה לא בסדר, אני יודע שאתם חושבים שזה מזויף - אולי מזויף זה מה שאני אוהב".
שלושת השירים האלה, לצד "Disciples", "Cause I'm a Man" (שכבר עורר צקצוקים פמיניסטיים מעייפים ללא סיבה אמיתית) וכמובן "Let it Happen" (שנותן פייט רציני ל-"Elephant" המופתי בתור ההמנון האולטימטיבי של טיים אימפלה), הם הקטעים הבולטים באלבום מצוין ואפקטיבי שיצעד גבוה במצעד אלבומי השנה, אבל סובל מפגם שמקשה עליו להפוך ליצירת מופת: הוא לא באמת מחלחל פנימה מבחינה רגשית, ולא מצליח להשתחרר מאיזה קור אולפני שמשאיר אותו כל הזמן בממד הפיזי ללא יכולת לעשות את המעבר לממד הנפשי. המוח מבין שיש כאן חומר טוב, אבל לא מצליח לשכנע את הלב להצטרף. ההיעדר הזה מאכזב וגם האזנות חוזרות ונשנות, מלאות בכוונות טובות, לא יכולות לו.
פרקר אמר שהוא אוהב לדמיין ש-"Currents" מושמע בזריחה במהלך רייב באיזה חוף, הנוכחים מהופנטים למוזיקה. אולי זה הפתרון באמת. מישהו יודע איפה משיגים MDMA?
פצצה מהעבר
הטרנספורמציה המוצלחת של קווין פרקר רק מאירה באור עוד יותר לא מחמיא את זאת שניסה לעשות כריס מרטין, עד שכבר נדמה שהוא בכלל לא ניסה להשתנות, אלא סתם איבד את דרכו. כי לפני 15 שנה השבוע, עם צאת אלבום הבכורה של קולדפליי, "Parachutes", כוכב חדש נולד, כזה שהיה לו הכל, באמת הכל: כשרון, רגישות, לוק, הומור עצמי. מרטין לקח את קולדפליי למעמד של אחת מהלהקות הגדולות בעולם, תואר שהיא שומרת עליו עד היום כמובן, אבל לא מעט בזכות העבר ולא ההווה שלה.
"Parachutes" היה והוא עדיין אלבום מצוין, מהאלבומים הראשונים הבלתי נשכחים, גם אם אחריו הגיע אחד טוב יותר. הוא נתן קונטרה להתעוררות הרוקנרולית בצד השני של האוקיינוס, למרות שהיה יותר מנומס ופחות פורץ דרך. ב-NME עפו עליו, ב"פיצ'פורק" תיעבו אותו כצפוי, וכך גם נחלק העולם מאז: אוהבי ושונאי קולדפליי. אני יכול להבין מאיפה נובעת הביקורת, אבל אני כמובן לא שותף לה. "Parachutes", על להיטיו העדינים, הוא חבר. הנה כולו להאזנה.