הראשון בפימפום

תומאס דה קווינסי (1856-1785) נולד למשפחת סוחרים אמידה ממנצ'סטר. אביו מת כשהיה בן 7, והילדון הושם למשמרת בידיהם של אפוטרופוסים שונים. רגיש ופיקח יותר מסביבתו, ברח בגיל 17 לצפון וויילס. משם הגיע לכרך הלונדוני ושרד שנתיים של חוסר כל. הוא עוד יספר על השנים ההן. תחנתו הבאה היתה אוקספורד, לימודים בקולג' אותם לא סיים, אך במהלכם התיידד עם המשוררים הידועים וויליאם וורדסוורת וסמואל טיילור קולרידג'. כמו קולרידג', הוא החל להשתמש באופיום, חומר חוקי באותם ימים, שאנגליה תצא כעבור כ-30 שנה למלחמה נגד סין על זכותה לסמם איתו את ההמונים. תחילה צרך דה קווינסי את האופיום כמשכך כאבים, אחר כך למשך תקופה ארוכה כטקס בלייני. הוא הגזים: בין השנים 1813 עד 1817 היה למכור. גם עליהן עוד ידבר מספיק. מאז התחתן, פרסם מכתביו, ערך עיתון, הפך מפורסם. הוצאת נמרוד מביאה עתה בתרגום ראשון לעברית את המפורסמת מבין יצירותיו.

לא בכדי "וידויו של מכור" (בלעז, כרגיל, מלכותי הרבה יותר: “Confessions of an english Opium eater" ), הקלאסיקה האנגלית של דה קווינסי מ-1821, היא בסופו של חשבון רשימת וידוייו הסוחפת של אדם המכור קודם כל לעצמו. יצירתו היא תוצר שינק את כוחותיו משתי מסורות שבאותה עת הגיעו לראשית שיאן: הרומנטיקה האנגלית וז'אנר הביוגרפיה והאוטוביוגרפיה – שתי צורות התנסחות ספרותיות שהעמידו את עולמו של היחיד במרכז, ושהסינתזה ביניהן מראה לניו-ג'ורנליזם של סוף המאה ה-20 (לא כולל רון מיברג) מאיפה משתין הדג. האוטוביוגרפיה הרומנטית נתפשת בתולדות האמנות כפורמט יעיל לטיפוח עצמי, ותוסיף סימוכין לכך העובדה כי מטרתו המוצהרת של דה קווינסי בתחילת הטקסט - לשכנע את הקוראים כי כמוהו ניתן להשתחרר מאחיזת הסם - מאבדת בסופו את יושרה. הוא יוצא גבר ומודה שעם האופיום לא גמר מעולם.

ואולם כל זה, כמובן, אינו משנה כלל: אגומניאק או לא, דה קווינסי היה כותב מוכשר – "פילוסוף", הוא עצמו קבע - ועל כך יעידו לא רק מילות שבחיו, אלא גם שבחיהם של דגולים כבודלייר וא.א פו, שכתיבה תחת השפעת אופיום היתה בעקבותיו גם מנת חלקם. לצד מעריץ מטעם עצמו, ב"וידויו של מכור" הוא מתגלה כגזען חשוך, ברברן מדופלם, שחצן ומוחצן, ומנגד הומאניסט, משורר בחסד ורגשן לא קטן. המיקס המושלם.

חלקה הראשון של היצירה עוסק בהרפתקאות נעוריו של דה קווינסי, השני בהתנסויותיו עם הסם, לטוב ולרע. חלק א' מספר כיצד התפתחה אצל דה קווינסי תחושת עליונות אינטלקטואלית על פני מרבית בני דורו. חלק ב' מספר כיצד התגבשה אצלו גם תחושת עליונות רוחנית. יחסי הגומלין בין שני החלקים ברורים; בכמה רגעים בחייו חווה דה קווינסי את עצמו כהרמוניה מושלמת.

בניגוד לוידויים נרקוטיים מהמאה ה-20 על פי מורשתו של וויליאם ס. בורוז, לא ניתן מקום בטקסט לארוטיקה המכנית של הצריכה. יש בעיה: ההזרקה התת-עורית עוד לא הומצאה. לכן שלל כלי עבודה דוקרניים ופימפום כלי דם הם לא ממין העניין. דה קווינסי היה בקטע הרבה פחות סקסי של טיפות, תמיסות והזלפה. מה שבכל זאת יש לנו כאן היא התבטאות פורצת דרך בסגנון מליצה אנגלי, או בלשונו של דה קווינסי - "זוהי הדוקטרינה של דת האופיום. דת שאני מכריז על עצמי כעל המאמין היחיד שלה, האלפא והאומגה". ומאחר והאופיום, כאמור, חוקי, השלטת העליונות הבלעדית שלו היא עניין די בעייתי. לרשותו של מנהיגה הוורבלי של דת האופיום עמד, אם כן, ע?ז?ר שליטה אחד ויחיד - להיות מס' 1 בתיאור תחושות, תובנות ודימויים סטלניים מתובלים היטב בידע קלאסיציסטי יווני.

נקודת החוזק של הטקסט מתבטאת דווקא ברמת השכנוע העצמי העמוקה שבו נכתב. הנימה הסנסציונית שמשווה דה קווינסי לעתים לדבריו, כמו גם הטוטאליות שבה הוא משתמש להכרזות על האושר המוחלט שכנגד הייסורים המוחלטים, הישגים אליהם הגיע בזכות הסמים, ואולי אף הפניות התכופות שלו לקורא - יש בכל אלה כדי לנסוך חן וקסם רב על הוידוי. נכון, תמיד קיים הסיכוי שאלו הימים הנוראים, ואולי זו רק תמימותו של הח"מ, ובכל זאת, כשמישהו טוען כי בידיו המפתח לשערי גן עדן – ועוד במילים כל כך יפות – זה כנראה הרבה יותר חזק מאיתנו, ואנחנו ממשיכים לקרוא.

ומילה טובה אחת לסיום על ההוצאה: רשת סטימצקי לא מכניסה את כותריה לשטחה.