מה יותר מרגש מלהיות מוזמנת למסיבה של אורן חזן? הח"כ הזמין את הציבור בפייסבוק להצטרף לאירוע קביעת המזוזה החגיגי בלשכתו החדשה, ואני ציבור ומשעמם לי. סוף סוף קרחנת הארדקור אמיתית, לא כמו הפיהוקונים ההיפסטריים שתל אביב הרגילה אותי בהם, אלא הילולת תענוגות אמיתית בפיקוחו של מאסטר הנהנתנות בכבודו ובעצמו. אלכוהול, סמים, זונות, שירים מזרחיים שהוסיפו להם טכנו, ריקודים על השולחנות. בשביל פינוק כזה שוה להרחיק אפילו עד בית-אל.
כשהגעתי לבית-אל התנפצו כל תקוותיי. האירוע התקיים בתוך בניין חצי-בנוי ומתפרק שבג"ץ בכלל פקד להרוס, ועד שזה יקרה נופלים ממנו פירורים וילדים זורקים אבנים מהחלונות. כה לא קרחנה. תמהיל האורחים: מתנחלים ומתנחלים. בעמדת הכיבוד: ופלות ומים מינרלים. בעמדת הדי.ג'יי: כלום. סמים: כולם בהיי בנטורל. ריקודים: ובכן, אני ניסיתי בעקשנות לרקוד ובכל פעם צעקו עליי להפסיק תיכף ומיד, אבל זו תגובה שאני מקבלת גם בתל אביב. הניסיונות שלי לרקוד עם חזן הסתיימו בריקוד חד-צדדי.
אט אט התחוור לי שזו לא באמת אירוע של אורן חזן, אלא בעיקר של מועצת בית-אל שהחליטה לקבוע מזוזות בבניין כדי לקבוע עובדות בשטח, וחזן פשוט הצטרף לשמחה אבל הוא לא לגמרי קשור. למעשה, שמעתי כמה אנשים מתלחששים ש"מה אנחנו צריכים אותו? למה הוא מייצג אותנו בתקשורת? עם כל ההתנהגות שלו והפרשות שיש סביבו? הוא בכלל לא קשור אלינו". לא גיליתי לחזן על הלחשושים, כי הוא נראה לי כל כך שמח וגאה להשתתף באירוע כאחד מהם ולהרגיש שייך. ברגע השיא, קביעת המזוזה על לשכתו החדשה באחד החדרים המתפוררים של הבניין, חיבקו אותו כולם ואני מחיתי דמעה. ואז שוב רקדתי כי פאק איט, מזוזה!
את היום המרגש חתמתי בהיגררות לאוטו, שיכורה מוופלים ומכוסה אביזרי מסיבה (שהבאתי לבד ואף אחד אחר לא רצה), ואחריי באה בריצה ילדה. "תגידי לכולם שלא יהרסו לנו את הבתים ביישוב", אמרה בדמעות, "ביבי הבטיח, זה לא הוגן, זאת הארץ שלנו". "אין לי מושג על מה את מדברת", אמרתי לה ברוך וליטפתי את ראשה, "בסך הכול באתי למסיבה של אורן חזן". ונסעתי משם לצלילי שירים מזרחיים שהוסיפו להם טכנו.
