נושאים חמים

שומר הראש: טורו אי מואה עבד קשה על הקהל בבארבי

ההופעה של טורו אי מואה בתל אביב היתה המשך ישיר לשעטנז המוזיקלי של אלבומיו והותירה את הקהל עם טעם של עוד ועם תחושת סיפוק על כך שחזו בגלגול הנוכחי של אחד המפיקים הגדולים של הרגע

טורו אימואה (מערכת וואלה! NEWS , לירון שניידר)
(צילום: לירון שניידר)

יש משהו מתעתע בצ'אזוויק בראדלי בודניק שהופיע אמש בבארבי תחת השם Toro Y Moi (טורו אי מואה). זה מתחיל כבר במראה שלו כבן לאם ממוצא פיליפיני ואב שחור והשם הספרדי שבחר לעצמו (שמתרגם ל"השור ואני"). זה ממשיך בגילו הצעיר, 28, שגם כך מתבלט לנוכח הספק עבודתו המרשים שכולל ארבעה אלבומים ועוד שלל ריליסים בסגנונות ושמות שונים. רק שעל הבמה הוא נראה צעיר אף יותר. עם חולצת כפתורים גדולה על מידותיו, משקפי סטיב ארקל, אפרו קצרצר ובייבי פייס מבויש קשה לקלוט שמדובר באחד המפיקים העסוקים והמוכשרים ביותר שפועלים כיום. כשמצרפים לכך את בחירתו להקים סביבו להקה, להעניק לה את שמו ולעמוד דווקא בצד הבמה ולא בפרונט המתבקש, התעתוע גובר.

וזה לא נגמר במאפיינים חיצוניים שטחיים. גם האזנה ביתית לא מקלה על הפענוח. קשה לדעת כיצד להתכונן להופעה של מי שהתחיל את הקריירה שלו בהקלטות ביתיות עמוסות סימפולים בז'אנר שזכה לשם צ'ילווייב, המשיך באלבומו השני עם אותו הסגנון רק בנגינה חיה, חזר באלבומו השלישי לביטים והפתיע ממש השנה עם אלבום רביעי שכולו אינדי-פופ פסיכדלי. גם ההנחה שהוא ידוע יותר בהפקות נוצצות מאשר במלודיות מבריקות הקשתה על רף הציפיות, ורגע, זו לא הופעה שמתאימה בכלל למועדון הבלוק? מה הוא עושה בבארבי? שאלות אלו מצביעות אולי על חשש מה מבלבול. חשש שלמרבה השמחה התבדה ממש עם התו הראשון.

טורו אימואה (מערכת וואלה! NEWS)
(צילום: לירון שניידר)

במהלך השנים הסאונד של טורו אי מואה הלך והשתכלל מבלי לגלוש מקווי היסוד ששרטט בתחילת דרכו. גם האלבום האחרון והמצוין, "What If", שבשמיעה ראשונה עלול להישמע תלוש לעומת חומריו המוקדמים, נשמע הגיוני ככל שמתעמקים בו. את ההיגיון והקשר הצליח בודניק לטוות ביד אמן לתוך העיבודים שלקח אל הבמה. כמפיק פרפקציוניסט בהקלטות הביתיות שלו זה רק הגיוני שלא יתפשר על תיווך המוזיקה בהופעה חיה. הבחירה בלהקה בת חמישה נגנים, מבוססת גיטרות וקלידים ועם מעט מאוד סימפולים, לוקחת אותו באופן טבעי לטריטוריה של להקת רוק, אבל יחד עם זאת, הגרוב הדיסקואי המובנה שלו נוכח בכל פריטת גיטרה ובכל ליין בס. המונח "צ'ילווייב", כטבען של הגדרות, הגדיר יותר את הרצון התקשורתי להכניס אמנים למסגרות מאשר את המוזיקה עצמה, אבל המוזיקה שנוגנה על הבמה נשמעה כמו התפתחות חיה ומאוד טבעית של הז'אנר ההוא. ההופעה כולה ריחפה במעין מצב ביניים שלא ממש הצליח להרקיד אבל גם לא איפשר להפסיק לזוז, כשאת הקצב הכתיבו הגיטרה-בס-תופים ממרכז הבמה, ובודניק והקלידן השני זרקו את צבעי הקלידים מצידה. גם שירתם השתלבה בצניעות מאחור.

על אף שונותם, הקו המוזיקלי של ההופעה חיבר באופן מושלם בין האלבומים השונים. ההתחלה הביץ' בויזית של "What You Want" שפותח את האלבום החדש התחברה באופן טבעי ל-"Still Sound" עם הבס הפאנקי הכה מזוהה מהאלבום השני. היה רגע באמצע ההופעה, כשנוגן השיר "Rose Quartz" מהאלבום הקודם ""Anything In Return (2013) שזכה להצלחה והערכה גדולה גם בארץ, שבו נשמעו סימפולים דומיננטיים, הנגנים נכנסו למוד רפטטיבי והקהל הגיב בעליית אנרגיות. לרגע היה נדמה שההופעה ממריאה לכיוון מסיבתי, אבל במקום להמשיך עם המומנטום בחר בודניק לחזור לאזורי צ'ילאאוט צלילתיים. האנרגיות נפגעו וההופעה כמעט נחנקה לולא מה שהציל אותה ולמעשה סימן את הערב כולו: שירים מצוינים, בעיקר מהאלבום החדש, שהצליחו למקד את תשומת הלב (שימו לב לשני השירים הסוגרים, גם את האלבום וגם את ההופעה, "Run Baby Run" ו-"Yeah Right"). בשלב זה היה כבר ברור שהמוזיקה מכוונת לראש לא פחות מאשר לאגן.

טורו אימואה (מערכת וואלה! NEWS)
(צילום: לירון שניידר)

בהדרן הצליחה הלהקה לספק את תאוות הריקודים עם שני להיטים ותיקים, "New Beat" ו-"Say That", אבל גם הם נגמרו מהר מדי. סוף ההופעה הותיר תחושה שחבל שהלהקה לא נשארה לסט נוסף באותו סגנון. אם ההופעה היתה נמשכת כל הלילה סביר להניח שהקהל היה מתמסר בכל נימיו בסופו של דבר. אבל זה לא נכתב בטרוניה אלא באהבה. הלהקה באמת השאירה טעם של עוד. זו לא היתה הופעה הופכת קרביים מהסוג ששינה את חייו של כל מי שהיה בה אבל זו היתה בהחלט הופעה מקצועית ומהודקת של אמן שלפי גילו, יש לשער שעוד יטביע חותם וילך למקומות רחוקים מבחינה אמנותית. אנחנו יכולים רק להיות מרוצים שזכינו לראות אותו בגלגול הנוכחי ולקוות שיחזור במהרה.