קצת קשה להבחין בבבואה הזו בראי ההיסטוריה, אבל ב-1931, שנתיים בלבד לפני שתפס את השלטון, הפיכתו של אדולף היטלר לקנצלר גרמניה הצטיירה כעניין דמיוני לחלוטין. אמנם בבחירות שנערכו שנה לפני כן הגדילה המפלגה הנאצית משמעותית את כוחה מ-12 ל-107 מושבים ברייכסטאג, אבל לא רבים, ובמיוחד נשיא הרפובליקה פאול פון הינדנבורג, חשבו שהלאומן האוסטרי משלהב ההמונים יוכל ליטול את ההגה ולהוביל מדינה שלמה אל השחור.
מי שבוודאי לא תיאר לעצמו שהאיש שדרש להעלות לדוכן העדים בבית המשפט יהפוך מאוחר יותר לפיהרר היה האנס ליטן, עורך דין גרמני ממוצא יהודי שהחל לייצג את קורבנות האלימות של הנאצים ב-1929. שנתיים לאחר מכן, בעקבות פסטיבל רצחני במועדון ריקודים, קרא ליטן לדוכן העדים את היטלר בכבודו ובעצמו, תחקר והשפיל אותו, תוך שהוא גורם לקנצלר לעתיד להודות בכך ששידל את האס.אה. להפעיל קמפיין כוחני נגד מתנגדי המפלגה. התסריטאי והבמאי הבריטי מארק הייהרסט ערך תחקיר מעמיק על ליטן ופועלו. הוא כתב את הספר "האיש שהכעיס את היטלר" שעובד ב-2011 לסרט של ה-BBC ואשתקד יצר בלונדון את המחזה "נעצר בחצות", שעלה לאחרונה בתיאטרון הבימה בבימויו של משה קפטן.
מה מיוחד ב"נעצר בחצות"? אולי העובדה שהוא אינו מציג את הנראטיב הקלאסי של נאצים נגד יהודים ואפילו לא של נאצים נגד גרמנים. זהו סיפור שבין נאצים למתנגדיהם, ממד מוכר אמנם בהיסטוריה, אבל חלקו בתודעה שלנו נזנח, בעיקר משום שהמתנגדים בתחילת שנות ה-30 היו בעיקר קומוניסטים, לא בהכרח יהודים. ליטן, שמגולם על ידי רן דנקר, מושלך למעצר בליל שריפת הרייכסטאג ב-1933. אמו הנוצריה אירמגארד (גילה אלמגור) עדיין מאמינה בשפיות המדינה ועושה הכול כדי להוציאו לחופשי, אבל בעוד בנה עובר ממחנה ריכוז אחד למשנהו, היא מגלה שהמציאות השתנתה.
המעמסה על כתפיה של אלמגור כבדה ביותר. היא לא רק גיבורת המחזה, היא גם אחראית, שלא באשמתה, לאקספוזיציה המשעממת ולמונולוגים הלא תיאטרליים בעליל שמדוקלמים לכל אורכו. בכך ניתן להאשים את הייהרסט, שניפק הצגה מפוספסת ולא מלוטשת, אלא שאי אפשר לפטור את אלמגור מתרומתה שלה לבינוניות ששורה על הבמה. היא מתענגת על אור הזרקורים, עד שאי אפשר להתעלם מכך שלעתים היא מנסה להיות יותר גילה אלמגור מאירמגארד ליטן. הדומיננטיות שלה, שהפכה אותה לאחת הגדולות בתולדות התיאטרון הישראלי, עומדת לה לרועץ הפעם. אלמגור מקטינה גם את השחקנים שלצדה, במיוחד עידו ברטל, שהיה חינני בתפקיד רסטיניאק ב"אבא גוריו" ונראה פלקטי לחלוטין בתפקיד קצין הגסטאפו ד"ר קונראד. גם תומר שרון כלורד אלאן אינו מגיע הפעם לשיא יכולותיו.
את נקודת האור של המחזה ניתן למצוא בתא של מחנה הריכוז זוננבורג, אחת התחנות הראשונות שאליהן הגיע ליטן. הוא חולק את החדר עם שני אידיאולוגים מובילים של הזרם הסוציאליסטי, אריך מוזהם (שמיל בן ארי) וחתן פרס נובל לשלום, העיתונאי קרל אוסייצקי (אמנון וולף). בן ארי ו-וולף הכריזמטיים סוחפים את דנקר להופעה מעולה, ששיאה בסצנת הלקאת שוטים מצוינת. חילופי המסירות בין הטריו מייצרים את התחושה שחבל שהמחזה כולו אינו נערך בין כותלי הכלא, שכן ברגע שהוא יוצא משם הוא יורד בהדרגה, עד לרמה של פיהוק גדול.
ליטן, כאמור, היה יהודי, אך הוא עשה זאת מבחירה. אביו פריץ (מיכאל כורש) נולד כיהודי ובחר להתנצר. אף שדמותו של פריץ שולית, לכאורה, היא דווקא מצביעה על פן אחר ונסתר יחסי הבן עם אביו. פריץ המלומד הוא אדם כנוע שנאמן בעיקר למולדת ומבקש בכל כוחו להשתלב בה ("נהייתי נוצרי כי אמרו לי שאוכל להיות גרמני"). האנס בז לאביו ובחר במפגיע בדרך ההפוכה הוא הפך מנוצרי לאתאיסט ומשם, כדבריו, ל"אתאיסט יהודי" לוחמני. לפריץ יש לא מעט ביקורת על מרדנותו של בנו והוא מטיח ברעייתו אירמגארד: "האיש הזה (היטלר ד.ר.) חיפש את דרכו ממאורות בירה אפלות ב-31, והבן שלנו עזר לו למצוא את הכביש הראשי". מי בחר נכון, אם כן היהודי המומר שהחליט להיות גרמני טוב, או המתגייר הסורר שבחר לבעוט במוסכמות? התשובה, החל מהחלת חוקי נירנברג ב-1935, הייתה ברורה: שניהם טעו, כך שקשה גם בדיעבד להחליט מי הגיבור ומי הכסיל בין השניים.
ל"נעצר בחצות" יש פוטנציאל גדול לאתגר, גם בזכות התפאורה האפלולית שעוצבה היטב על ידי פרידה קלפהולץ-אברהמי והמוזיקה המצוינת של יוסף ברדנשווילי, אבל במיוחד בשל הנושא המסקרן: גרמניה של לפני המלחמה, זו שהמתנגדים בה, ובמיוחד אירמגארד ליטן הנוקשה, עדיין האמינו בשלטון החוק ובמשטרה וחשבו שהסערה בת-חלוף. התוצאה הסופית, אפעס, רחוקה מלהרשים, כשגם יכולות המשחק של בן ארי ו-וולף והניצוצות שמגלה לעתים דנקר לא מצליחים למנוע את הרצון שתגיע לסיומה.