מאיר אלפי - "תאילנד" (3:20)
תופעה משונה, בעלת אופי קולוניאליסטי משהו, נצפית לאחרונה בין ענפי הזית של המוזיקה הים-תיכונית. המוזיקה היא אותה מוזיקה, אבל הים הוא לא אותו ים. תאילנד, כידוע, רחוקה עד מאוד מאזור אגן הים התיכון. ככלות הכל, הים שבו דיקלה וחיים איפרגן דגו את השראתם ל"קופנגן" - כל אחד וקופנגנו הוא (שניהם הוציאו לא מזמן סינגלים מצליחים בשם זה) - הוא מפרץ תאילנד, בו שוכן האי הקסום והמתויר לעייפה.
שירו המאלף של מאיר אלפי (כלומר, שיר שמאלף כלבים לנבוח על מי שמקשיב לו בחמת זעם עד שהוא לוחץ על סטופ) תוקף את הנושא המדובר ברזולוציה רחבה יותר, של כל "תאילנד", אבל גם הוא מוצף בערגה לאזורי החוף של מדינה אחרת שנושקת לים אחר ומאופיינת במציאות אחרת. "מתעורר ואת פותחת עוד חלון על חוף ענק בתאילנד", הוא שר בפזמון, "הלכנו לאיבוד, אף פעם לא הולכים לישון, הזמן בוער".
תמר יהלומי, אגב, אחראית לטקסט הדלוח הזה, כמו גם ללחן השגרתי, השבלוני והמשעמם כמו טיסה לתאילנד. אם ההשראה לשיר נחתה עליה שם, על חופו של אי תאי, כנראה שזה קרה בעקבות חשיפת יתר לשמש בלי אמצעי הגנה, בשילוב אכילת אגוז קוקוס מקולקל.
העיבוד של דודו מתנה, שבוחר דווקא באקורדיון בלקני ככלי מוביל, מתמודד לא רע עם הבינוניות הזאת ומצליח להפוך אותה לראויה למפגש עם אוזן אנושית, אבל המפגש הזה קר, חפוז וככל הנראה חד-פעמי. שום דבר שמזכיר את המפגש עם "קופנגן" של דיקלה, למשל, שהיה מקורי, מעניין, אפל וטעון. "קופנגן" של מאיר אלפי מזכיר מאוד, לפחות בפתיח, את "קופנגן" העולץ של חיים איפרגן - וזה לא אומר עליו דברים טובים. להפך: זה אומר שגם הוא, כמו בחירה בתאילנד כיעד לחופשה (או כנושא לשיר), לא מפתיע, לא מקורי, לא מיוחד ולא שווה המשך דיון ובחישה. תודה, סליחה ובבקשה.
(שני כוכבים)
דנה לפידות - "מסתובב בעולם" (2:52)
קצת פרופורציות. בזמן שאנשים פה, לא חשוב מי, ישבו על החוף בקופנגן ונהנו מהחיים, הכישרון הלא מבוטל של דנה לפידות בהלחנה ובשירה (בכתיבה היא קצת פחות חזקה) המשיך להתבזבז על 7,000 שירי חופה ממיסי לב, או, בהגדרה מעט אחרת, שירים בעלי סיכוי גבוה להניב רווח מתמלוגים.
חלק מהשירים האלה - בעיקר "את" ו"האחת מבין כולן", הבלדה המצליחה שלפידות כתבה והלחינה לשלומי שבת - היו לא רעים בכלל, מדובר, כאמור, ביוצרת פופ ראויה. מצד שני, ההחלטה המאוד מכוונת כלכלית שהיא עשתה (באמת, יש לה כמות בלתי נתפסת של שירי חופה) היתה, אולי, אחד הגורמים שעמדו בדרכה אל פסגת המיינסטרים ועצרו את המומנטום שצברה בעקבות ההצלחה של "משוגעת", הלהיט הגדול מאלבום הבכורה.
לפידות הכריזה עוד ב-2010, שנתיים אחרי האלבום ההוא, על יציאתו הקרובה של אלבומה השני, והנה, אנחנו כבר לקראת סוף 2015 והאלבום עדיין לא פה, אבל לפידות הוציאה מאז ועד היום לא מעט שירים חדשים, ביניהם שני פזמוני קלאב-טראש מהנים למדי בשיתוף henree ("הרגלים רעים" ו"הלו אדון, שלום גברתי") ועוד שניים - "גן המשחקים" ו"רק טוב" - שירים קטנים, שקטים ומלודיים להפליא, פרי עטה ומפרטה.
אפשר לכתוב מגילות על מה שקרה, ועדיין קורה, לדנה לפידות (בראשי פרקים: פרישה מחברת התקליטים, משבר אישי קשה, התברברות מקצועית, שאלות בנוגע לזהות האמנותית, חתונה עם המנהל האישי, דף חדש, סינגל חדש, "מסתובב בעולם"), אבל זה לא הזמן ובטח לא המקום הראוי לכך. הרי דנה לפידות היא לא בדיוק החומר שממנו עשוי מדורנו הממוזרח והמקופח.
מדוע, אם כן, בכל זאת נכתבו כאן, עד כה, מגילות על לדנה לפידות? מי שמקשיב לשיר הזה תוך כדי קריאת הביקורת ודאי כבר יודע: ניצני הים-תיכוניות של דנה לפידות שנראו (נראו) ב"בתוך" הולכים ונפתחים לאטם, והנה, כעת היא כבר נמצאת בשלב אבולוציו-מוזיקלי מתקדם ביותר - שיר שמשלב בין רוק אצטדיונים לסולמות אתניים ועוסק, נרטיבית, תוך שימוש במצלול נאה, בחיפוש כיוון ודרך ("מסתובב לו בעולם / סך הכל רק בן אדם / אל הלא נודע פורש כנפיים").
התוצאה היא לא רק פזמון סוחף עם נפח מרשים של יצירה אינטרוספקטיבית. היא גם השיר שבו לפידות נשמעת הכי קרובה להתאפסות על עצמה כמוזיקאית וכמבצעת. הכיוון שהיא בוחרת בו הוא מזרח - וטוב שכך. בשכונה שלנו, כידוע, הכי נעים והכי חמים. ואצלנו, כידוע, אוהבים להכניס אורחים. בואי, בואי, שבי. קפה?
(ארבעה כוכבים)
לידור יוספי - "תני לי לחזור" (4:41)
"אני חייב אותך כאן לידי", שר לידור יוספי לקריירה המוזיקלית שלו אחרי שאבדו עקבותיה, "המחשבות לא מפסיקות עלייך / מתי תביני שאת כל עולמי". סתם, אני לא באמת יודע על מה, או על מי, הוא מדבר פה, אבל זה לא ממש משנה, כי אף אחת - קריירה או בחורה - לא צפויה להיענות לבקשתו ולתת לו לחזור. כולן יודעות היטב מאיפה הוא חוזר, ובכלל, עם מי יש להן עסק.
כדי להבין את גודל החוצפה של יוספי צריך לחזור בזמן לשנת 2005, או, לחילופין, להיכנס ליוטיוב ולכתוב "דלוק עלייך אש". קליפ עצום (באמת). שיר מדהים (באירוניה). וכן, החרמן הסליזי והעילג שמזיל שם ריר על ישבנים של צעירות חפות מפשע הוא גם זה שמצולם כעת על עטיפת הסינגל שלו עם שביל באמצע וחולצת שבת מגוהצת, בעודו מישיר אל המצלמה מבט שכולו חום, אהבה, תום וענווה.
קשה לקנות את זה. במיוחד נוכח העובדה שאת הלוק החדש מלווה קול שמנסה להיות אייל גולן ולא מצליח ושיר שנשמע כמו משהו שמישהו המציא במקלחת (ומישהו אחר, לרוע מזלו, האזין לזה בסתר). מצד שני, אולי עדיף שבכל זאת ההיא, מי שלא תהיה, תיתן ליוספי לחזור שכן אחרת, אם יבין שגם זה לא הולך, הוא עשוי ליפול חזרה לזרועות הזבל השובניסטי. ואם ההיא שהוא מבקש ממנה לתת לו לחזור היא אותה אחת שהוא דלוק עליה אש, אז בכלל, מגיע לו צ'אנס. עשר שנים הוא כבר ככה, דלוק אש. רחמנות על הבנאדם.
(אפס כוכבים)
צמד צפרי - "תבלינים" (הוצאה מחודשת)
עם כל הכבוד לבנות A-WA וללירון עמרם, הגלגל שלהם הומצא כבר מזמן, באמצע שנות השבעים, על ידי בני הזוג הלבביים וברוכי הכישרון מרים וישעיהו צפרי מתיאטרון "ענבל" שהפיצו אז ברחבי הארץ את בשורת הפיוז'ן בין הנביא ירמיהו, שלום שבזי, רבי אברהם אבן עזרא, לחנים תימניים עתיקים, רוקנ'רול, פסיכדליה, פאנק, סול ומקצבים פרוטו-אלקטרוניים.
במילים אחרות, "תבלינים" - האלבום המדהים, מפיל הלסתות, שהוציאו ב-1977 (בהשתתפות אלדד שרים, חיים רומנו, גרי אקשטיין, מאיר ישראל ואחרים) - הקדים את זמנו ב-38 שנים בדיוק. לאחרונה הוא יצא מחדש במהדורת ויניל די מוגבלת וכדאי מאוד לשים יד על אחד מעותקיה (אם אין בבית פטיפון, אז יש לקנות אחד ואז לשים את היד). באנגלית קוראים לזה לוסט טרז'ר. בעברית קוראים לזה אוצר נשכח. בפינית קוראים לזה מיטאקולו. סתם, אין לי מושג איך קוראים לזה בפינית, אבל זה משהו-משהו.
(חמישה כוכבים)