אחת השבתות העמוסות בתולדות מדורי התרבות המקומיים נרשמה ב-23 ביולי 2011. אז, התחרו על תשומת הלב גמר "כוכב נולד" וההפגנה הגדולה הראשונה של המחאה החברתית. אך בסופו של דבר, על שני אלה האפילה התרחשות אחרת - מותה של איימי ווינהאוס, שהלכה לעולמה בגיל 27 בלבד לאחר מאבק ארוך שנים בהתמכרויות לאלכוהול ולסמים.
כעת, כמעט בדיוק ארבע שנים לאחר מכן, מגיע לאקרנים "איימי", סרט תיעודי על אודותיה שביים אסיף קאפידה. הוא עולה בארץ כחודשיים לאחר שערך את הקרנת הבכורה העולמית שלו במסגרת פסטיבל קאן, וכמה שבועות לאחר שכבר הופץ בממלכה המאוחדת ושבר בה שיאים קופתיים בעולם הדוקו. אמנם, בישראל ווינהאוס היהודייה לא היתה אייקון לאומי כמו במולדתה, אבל נהנתה גם כאן מאהדה עצומה, כך שהלהיט המדובר אמור לעורר עניין גם פה.
עלייתו היא עוד חוליה בשרשרת של ביוגרפיות מוזיקליות המונחות לפתחו של הקהל בארץ. היא מגיעה לאחר שהסרט התיעודי על קורט קוביין נרשם כאחד משיאי פסטיבל דוקאביב האחרון, וכמה שבועות לפני הפצת "אהבה וחסד", הדרמה הטרייה המבוססת על סיפורו של בריאן ווילסון מהביץ' בויז.
על פניו, "איימי" הרבה פחות מורכב ויצירתי מהם. לא תמצאו בו המחזה באנימציה של שירים שווינהאוס השאירה מאחוריה, זגזוגים בין זמנים או כל טכניקה בסגנון. תחת זאת, הסרט מתקדם באופן כרונולוגי, מציג רצף של קטעי ארכיון, מהם רבים שטרם נחשפו לציבור, ומלווה אותם בקריינות של חבריה, בני משפחתה, שותפיה המוזיקליים ואנשי המקצוע שניסו לבלום את דעיכתה הפיזית והנפשית.
לכאורה, זה בסיס פשוט למדי, אבל גם אותו צריך לדעת איך לבנות. קאפידה, כפי שהוכיח לפני חמש שנים בדוקו על נהג המירוצים המנוח איירטון סנה, הוא אשף בסוג זה של עשייה. למרות כמות חומרי הגלם העצומה, הבמאי הבריטי אינו מתבלבל. הוא יודע בדיוק מושלם על איזה תמונות להתעכב; איך, מתי וכיצד לחתוך מאחת לאחרת; וחשוב מכל בהקשר זה, כיצד להשתמש במוזיקה, בין אם מדובר בשירים של ווינהאוס או בלחנים המקוריים שכתב במיוחד לסרט אנטוניו פינטו.
הודות לכך, "איימי" עובד קודם כל כתוצר קולנועי נטו, בלי קשר לזהות מושא התיעוד שלו. לפיכך, והדברים נכתבים מנקודת מבט של מי שלא נמנה עם מעריציה של ווינהאוס, לא צריך להיות מחסידיה כדי לעבור בו חוויה. אף שהוא נמשך שעתיים, הסרט מרתק לאורך כל הדרך, ורוב הזמן גם יש לו אימפקט רגשי. בכמה קטעים, השילוב בין העוצמה המובנית של המעמד והטיפול של הבמאי בה, יוצרים רגעים מרטיטי לב ובלתי נשכחים ממש, כמה מהם גם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה המוזיקלית המודרנית. למשל, תיעוד הקלטת הלהיט "Back To Black" בהפקת מארק רונסון.
"בלק... בלק... בלק..." מהדהד שם קולה הכה עמוק של ווינהאוס, ומנבא את כל השחורות שעומדות לבוא. בצירוף כל העדויות הקודמות בסרט למודעות העצמית הגבוהה שלה, אנו מבינים שנפל בחלקה הכבוד המפוקפק למלא תפקיד כפול בחייה גם לחיות אותם וגם להשקיף עליהם כמקהלה בטרגדיה יוונית.
בצד האיכויות הקולנועיות, יתרון נוסף של הסרט הוא הקוהרנטיות. אמנם, עצם העובדה שיוצריו אספו כל כך הרבה חומרי גלם היא הישג. אך כפי שקורה לעתים קרובות, זה עלול היה להפוך את "איימי" לסתם מקבץ לא מגובש של קטעי ארכיון. כאן אין זה כך, שכן הבמאי פועל כהיסטוריון הכותב תזה, ומציג את קורותיה של ווינהאוס לפי נרטיב שיש לו אמירה. אפשר כמובן לחלוק עליה, אבל לפחות יש עם מה להתווכח, וגם זה לא מובן מאליו.
והסיפור, לפי "איימי", הוא כזה: ווינהאוס סבלה מצירוף קטלני של תסביכים משפחתיים, ילדות והתבגרות במשפחה מפורקת, גוף שברירי, הפרעות אכילה, חברתם של האנשים הלא נכונים ובסופו של דבר, כמובן, גם הלחץ הקבוע שמתלווה לתהילה, והפיל כבר לא מעט קורבנות מעולם המוזיקה. עם זאת, עד כמה שכל הגורמים הללו חזקים כשלעצמם ובוודאי יחדיו, הרי שלפחות עד שלב מסוים, המצב היה הפיך.
נכון, מתישהו המדרון כבר הפך תלול מדי, והיא היתה הראשונה להבין זאת. אך לפני כן, היו נקודות רבות בחייה בהן היה אפשר לעצור את הסחרור. זה לא קרה, רק בגלל שהיו בצידה ומעליה אנשים שביקשו לסחוט כמה שיותר מיץ מן הלימון הזה, ובמקום לשלוח אותה לטיפולים הנדרשים או לאפשר לה להשתקם בשקט ולאורך זמן, לחצו עליה להמשיך להקליט ולעשות את הדבר השנוא עליה מכל לעלות שוב ושוב על הבמה.
הסרט לא מהסס להפנות אצבע מאשימה אל האנשים הללו. בשעה שהנשים בחייה, למשל סבתה, מתוארת כדמויות חיוביות, ההשפעות השליליות לפי "איימי" היו כולן על טהרת המין הגברי. בהקשר של סחיטת המיץ ממנה, האחריות מוטלת כאן על שני גורמים מנהלי חברות התקליטים ובאופן מפתיע יותר, אביה מיטשל, שמנהל כעת מאבק ציבורי נגד היוצרים בניסיון לנקות את שמו. אולי הוא באמת צודק והמתקפה נגדו חד-צדדית מדי, אבל קשה להתווכח על כך שהיה משהו חולה עד מאוד ביחסים בינו לבתו.
דוגמה לכך אפשר לקבל במשפט כמעט אגבי, שהזמרת ממלמלת בשעה שהיא מגשימה חלום ומקליטה עם המוזיקאי הוותיק טוני בנט. "זה יגרום לאבא שלי לקנא", אומרת ווינהאוס בקול מתמוגג, כאילו שהדבר החשוב ביותר בשיתוף הפעולה האגדי הזה הוא הרגשות שיתעוררו אצל אביה בשל נוכחותה בצד דמות אב חלופית. זו גם דוגמה למעלה נוספת של הסרט, בו לעתים גם למלמול הקטן ביותר יש משמעות.
כמובן שעוד לפני "איימי", כל הסיפור הזה סוקר בזמן אמת ובאופן עדין ויסודי פחות בידי התקשורת הבריטית. הכתבים וצלמי הפפראצי הגבירו עוד יותר את הלחץ הבלתי נסבל גם כך על המוזיקאית, ובאופן המילולי ביותר, התגלו כקש שריסק את גב הנאקה. החלק שלהם בסופה של ווינהאוס, כך נראה, כמעט שווה ערך לתפקיד שמילאו במותה של הנסיכה דיאנה. אז נכון, יש ביקורת מוצדקת על המדיה בכל מדינה מערבית כיום, אבל רק בממלכה המאוחדת היא נושאת באחריות מסוימת למותן של שתיים מן האלילות המקומיות הגדולות ביותר. קשה שלא לשער כי לו נולדה המוזיקאית בארצות הברית, למשל, גורלה היה אחר.
כל זה מוביל אותנו להיבט המוסרי, שרלוונטי גם לגבי הסרט. ביוגרפיות מוזיקליות דומות בעבר, טובות ככל שהיו, אולי חטאו בכך שיצרו אידיאליזציה של מות גיבוריהן. לכן באו אליהן בטענות שהן עלולות לעודד אמנים ואנשים מן היישוב לשים קץ לחייהם או לנהל אותם באופן הרסני. כאן, אין בניית מיתולוגיה שכזו. הגיל בו נפטרה המוזיקאית מצרף אותה ל"מועדון ה-27" המפורסם, בו חברים גם ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון ואחרים, אך "איימי" אינו מתפתה להציג את מה שקרה לה כגזירת גורל, ולתאר אותו כמות קדושים שזיכה אותה בחיי נצח.
הסרט נמנע מן הרומנטיזציה המורבידית הזו. מוות מוזיקלי בגיל 27 לא מוצג כאן כפולחן קסום, אלא כדבר עצוב ומיותר. "איימי" הוא סיפור על פספוס והחמצה, שמתעצמים לנוכח הדיון שלו בכל הפרויקטים העתידיים והמסקרנים של ווינהאוס, וכן לאור דבריו של טוני בנט שאומר כי היא היתה זמרת ברמה של אלה פיצ'גרלד ובילי הולידיי, ועוד היה ביכולתה לתרום המון לתרבות, לו רק היתה נשארת מספיק זמן כדי להניח לחיים ללמד אותה איך לחיות אותם.
איימי ווינהאוס לא הספיקה ללמוד את השיעור הזה. היא הלכה לעולמה במוצאי שבת לפני ארבע שנים. בספטמבר הקרוב היינו יכולים לחגוג לה 32 אביבים.
ומה אתם חשבתם על "איימי"? ספרו לנו בתגובות