פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ארקייד פייר: "פיקסלים" הוא מחווה מהנה לעולם משחקי הווידאו

      לאחר פתיחה מביכה, מצליח "פיקסלים" בכיכובו של אדם סנדלר להתאושש ולהתגלות כמחווה נוסטלגית, מקורית, חמודה ומשעשעת לתרבות הגיקים של האייטיז

      ארקייד פייר: "פיקסלים" הוא מחווה מהנה לעולם משחקי הווידאו

      כשקולנוענים ישראלים נזכרים ב-1982, הם עושים סרטים על סברה ושתילה. כשזה קורה לבמאים הוליוודיים, הם יוצרים קומדיות על משחקי וידאו. וכך, עולה כעת לאקרנים "פיקסלים", המתחיל באותה שנה, ממשיך בימינו ובמרכז עלילתו עומדים פקמן, דונקי קונג ושאר הגיבורים המפוקסלים שכל ילד אייטיז שיחק בהם וגדל עליהם.

      כדי להעלות אותם באוב, מציג הסרט הטרי את אחד מאותם סיפורים שהם כה מופרכים, עד שכבר יש בזה משהו חינני: מתברר כי ב-1982, שלחה סוכנות החלל לירח קפסולת זמן שייצגה את רוח התקופה, ובה גם דוגמאות למשחקי הווידאו הפולחניים והתמימים של אותם ימים. באחד מכוכבי הלכת שהמשלוח התגלגל אליו בסופו של דבר, לא העריכו את המחווה. יושביו חשבו כי היצור הצהבהב והטורפני ודומיו הם לוחמים אמיתיים, והחליטו להחזיר מלחמה.

      כתוצאה מכך, קצת יותר משלושים שנה לאחר מכן, האויבים מכוכב אחר תוקפים את כדור הארץ בהתבסס על המודלים שגילו במה שנשלח אליהם, ומשגרים לכאן פקמנים משלהם וכדומה כדי להשתלט על העולם. בפני אלה, גם כל הרמבואים וחילות הנחתים שבאמריקה לא יוכלו לעמוד. היחידים שמסוגלים לעצור אותם, הם ארבעה שהיו אשפי משחקי וידאו בילדותם.

      אחד מהם, בגילומו של קווין ג'יימס, צמח להיות נשיא ארצות
      הברית. אך אין לו במה להתפאר, שכן התמיכה בו צונחת לשפל וזמנו בלשכה קצוב. גורלם של שלושת האחרים שפר עוד פחות – אחד (אדם סנדלר) הוא לוזר שחייו לא הולכים לשום מקום, השני (פיטר דינקלג') יושב בכלא והשלישי (ג'וש גאד) מתגלה כמעין תמהוני מתבודד ופנטזיונר. ההזדמנות להציל את העולם היא מבחינתם גם צ'אנס בלתי חוזר להציל את עצמם.

      פיקסלים (יח"צ)
      תזכורת למה הפקמן הוא המצאה כל כך גאונית. (מתוך "פיקסלים", צילומים: יח"צ)

      כל זה מבוסס על מה שהיה במקור סרט קצרצר של שתי דקות וחצי בלבד, פרי עטו של הצרפתי פטריק ז'אן. העיבוד ההוליוודי לקח ממנו את הקונספט, ואז ניפח את העלילה כדי שתגיע לממדים של תוצר עלילתי באורך מלא, קצת יותר משעה וחצי ליתר דיוק. התסריטאים טים הרלי וטימותי דאולינג והבמאי הוותיק כריס קולומבוס ("שכחו אותי בבית") לא תמיד מתמודדים היטב עם ההרחבה הזו. האקספוזיציה של "פיקסלים" ארוכה מדי, כושלת בניסיון לעורר חיבה כלפי הגיבורים, לא מצחיקה, עתירת סקסיזם ובקיצור מביכה למדי.

      רק בתום ההקדמה הזו, לאחר שנראה כי "פיקסלים" צועד בדרך הבטוחה להיות עוד ביזיון של אדם סנדלר, הוא מתחיל לקיים את ההבטחה הטבועה בסיפור המסגרת החביב והמשעשע שלו. זה קורה כחצי שעה לתוך הסרט, כשפלישת החוצנים סוף כל סוף יוצאת לדרך, ועמה מגיע האקשן המיוחל.

      אז מתגלה כאן ההברקה התסריטאית בשיא המקוריות שלה: הרי ראינו כבר שלל פנטזיות פעולה בכלל וסיפורים על קרבות בין אנשים וחייזרים בפרט, וקשה לחדש בתחום. אך בזכות ההתבססות על משחקי הווידאו, משכיל "פיקסלים" להפגין יצירתיות ולרענן את הז'אנר. הודות להשראה של פקמן, למשל, סצנת המלחמה במרכז ניו יורק היא לא עוד שחזור עייף של שטיק שחוק, אלא משהו משובב לב ומלהיב באמת. אז נכון, זה לא "הקשר הצרפתי", אבל זה גם לא משעמם.

      פיקסלים (יח"צ)
      רמבו לא יעזור. רק הגיקים יושיעו (מתוך "פיקסלים")

      מעלה נוספת היא שהסרט פועל בשני רבדים. ילדים ונערים, שעוד לא נולדו ב-1982, יתבדרו ממנו כקומדיית פעולה נטו. הקשישים יותר שבחבורה, ייהנו גם מן הערך הנוסטלגי הטמון בהצפת הזיכרונות מימי האטארי. ממד זה מודגש בידי טריק תסריטאי חמוד נוסף – את מסרי המלחמה, משדרים החייזרים לכדור הארץ על גבי קטעי ארכיון ארכאיים במיוחד, למשל קליפים של הול ואוטס, ומובן שהשילוב בין הרצינות התהומית בתשדורת המאיימת לגיחוך שבתספורות האייטיזיות יוצר ניגוד מצחיק. גם הפסקול יפרוט על נימי הלב של חובבי העשור המושמץ, ובין השאר מככבים בו טירז פור פירז, שכזכור ליוו בצליליהם גם את "דוני דארקו", והם כבר באופן רשמי אורחים קבועים ותמיד מרגשים בסרטים המתרחשים בשנות השמונים.

      אז אמנם, אפשר להצר על כך ש"פיקסלים" לא מהודק בהרבה, וחבל גם שההומור שלו לא ילדותי פחות ופרוע ושנון יותר, מה שהיה הולם אותו. ועדיין, זה סרט מהנה, ובעיקר טוב לב ושופע אהבה לגיבורים שלו ולפולחן משחקי הווידאו שלהם. זה לא דבר חדש שחנונים הם אייקוני התרבות של דורנו, אך פנטזיית הפעולה הזו לוקחת עוד שלב את נקמת היורמים. אצלה, האנשים שמעריצים סופר-הירוז מתגלים כגיבורי-על בעצמם.

      פיקסלים (יח"צ)
      זה לא "הקשר הצרפתי", אבל זה גם לא משעמם (מתוך "פיקסלים")

      בשלל סרטים בשנים האחרונות, ראינו סצנה בה אחת הדמויות הראשיות מצילה את המצב כנגד כל הסיכויים ובתמורה זוכה למבט מלא הערצה של ילד. ב"פיקסלים", המעמד הזה חוזר על עצמו, אך מסתיים בצורה קצת שונה: הגיבור אומר לאותו ילדון המסתכל בו שזה לא מגיע לו, כי הוא בסך הכל לוזר שטוב רק במשחקי וידאו, ובתגובה נענה - "ותודה לאל שאתה כזה".

      משפט זה מסכם את האמירה של הסרט כולו: איזה מזל שיש בינינו אנשים שבילו את כל שנות השמונים במשחקי וידאו! הרי יום יבוא והם עוד יושיעו את היקום. זוכרים את המורה שלעגה להתמכרות שלכם לפקמן ואמרה שלא ייצא מכם כלום? אחרי הצפייה ב"פיקסלים", גם היא תבין שאתם תקוותם היחידה.

      ומה אתם חשבתם על "פיקסלים"? ספרו לנו בתגובות