במבצר שוני בבנימינה, בתנאים לחים של קיץ ישראלי שהתמתן תודות לבריזה המבורכת מהים התיכון, התקבץ קהל מהודר ומלא ציפיות כדי לחזות בתהליך הסימביוזה מתורגם משפה מדעית למוזיקה חוצת זמן ומקום. בובי מקפרין וצ'יק קוריאה, הראשון מתמחה בין היתר בתופעות ווקאליות, השני אגדה בת כמה עשורים אשר מיצב את שמו כאחד מפסנתרני הג'אז הטובים בהיסטוריה של הז'אנר וסעיפיו, הגיעו אתמול למתחם הפתוח במסגרת סיבוב ההופעות "Duo Piano" כדי להרחיב גם את לבבות הצופים לפלאים שאפשר להגיע אליהם רק כשמנגנים בצוותא.
מקפרין בן ה-65 וקוריאה בן ה-74 הם שמות ידועים בעולם הג'אז. עשרות פרסי גראמי, היסטוריה רבת שנים של שיתופי פעולה (שכוללת בתוכה גדולים כמו: מיילס דייויס, קית' ג'ארט והרבי הנקוק), והוצאות של עשרות אלבומים קיבעו את שמותיהם בפנתיאון של הז'אנר. בתור צמד הם הופיעו כמה וכמה פעמים זה לצד זה. הם הוציאו אלבום הופעה בשם "Play" בשנת 1990 וחיברו את הג'אז עם המוזיקה הקלאסית באלבומם המשותף "The Mozart Sessions" משנת 1996. ההדדיות ביניהם מוכרת כבר ליודעי דבר בעולם הג'אז והפיוז'ן, מקפרין אמר על קוריאה כי הוא משתף הפעולה האולטימטיבי, איתו הוא מרגיש נוח להיות גמיש מבחינת שירה. "כמו שני חברים טובים" הוא העיד פעם, "אנחנו יודעים מתי הזמן הנכון לדבר, ומתי אין צורך להגיד שום דבר."
אותה חברות חמה הוצגה לראווה על הבמה אמש בין הצלילים וגם בין החיוכים שהתעופפו בין השניים. הם התקבלו בהתלהבות על-ידי הקהל, קוריאה התיישב במקומו הטבעי ליד הפסנתר ומקפרין לצידו על כיסא פשוט, לבושים בנינוחות למפגש מתוכנן מראש שכולו סלול על דרך המקרה והאלתור. במהלך המופע עברו השניים תהליך של אמבו-סימביוזה כאשר נראה שקוריאה מרגיש נוח להשתחל בסטקטו קליל אל תוך מקפרין וללוות את מנעד קולו המיוחד, בעוד הוא שיחק עם תווים וסולמות. הוירטואוז הווקאלי עבר מהרי פלסטו גבוהים אל עמקים של קול בס נעים ועם הפסנתר המלווה הוא גילה לקהל שיש עוד הרבה מה לחקור בביולוגיה של הגוף ומה הוא יכול להוציא ממנו. בין "טווידלידו" ו-"טווידלידאם", נשימות עמוקות שיוצאות החוצה לקצב טפטופי התווים של קוריאה, בשביל מקפרין הידיים, הרגליים והחזה הם עוד כלי שאפשר להקיש עליו או איתו בשביל לבחון את ממדי הסאונד הגופני.
שני הווירטואוזים השלימו אחד את השני לא רק במוזיקה אלא גם בגישה הקומית שלהם אל הקהל. תוך כדי קפיצה בין קצבים לטיניים למעמקי הבלוז, דרך החלפת מקומות בזמן נגינה על פסנתר, התזמון הקומי עבד דרך מבטים משותפים, משחקים פונטיים ותווים שהשתלבו במן קסם שבאותו ערב נראה כי רק הג'אז יכול ליצור. הם לקחו מהסביבה והטמיעו אותה בתוך ההופעה כאילו היתה חלק מתוכנן. הברחשים ושאר המעופפים שבאו להתארח כיאה לעונה יצרו קצב תוך כדי התנערות מהם, הקהל היווה חלק ווקאלי בניצוחם של השניים, והאקוסטיקה יחד עם המקהלה המאולתרת יצרו חוויה צלילית עשירה.
בצניעות שלא יכולה אלא להקסים, הראו צמד המוקיונים כי לפלרטט עם הקהל אפשר ועדיף דרך מה שהם הביאו איתם, המוזיקה. הביצוע ל-"Take five" של דייב ברובק היה דליקטס מתוק למי שרצו מלודיה מוכרת עם סטיות מאולתרות, "Autumn Leaves" פיזר את עליו האינטימים על הבמה, וה'ג'ימג'ום' יחד עם אחינועם ניני המקסימה הוסיף טון נשי ורך. הקהל נענה בחיוביות לחיזורים עם מחיאות כפיים ושירה, והמבצר כולו סימביוזה רחבה מאוד.
המדע נשק לאמנות, החברות חיבקה ולחצה את ידיה והצניעות כבשה. אמנם האילתורים לא תמיד הסתכמו בשילובים הרמוניים, אך קוריאה ומקפרין סיפקו לקהל ערב משעשע ומאתגר שייזכר בעיקר בחיוכים וצחוק שהתגלגל למעלה אל השמיים. המבצר היה רק תחנה ראשונה בארץ מתוך ארבעה, כשהם ימשיכו גם לשני מופעים אינטימים במועדון הזאפה בהרצליה ולאחד נוסף באמפי פארק ראשון לציון. כל מי ששוקל, שלא יחשוב פעמיים ומי שג'אז הוא לא מעיקרי ענייניו רק שיידע שהמופע אינו רק למיטיבי לכת, אלא לכל מי שחפץ בתגליות מוזיקליות שבאות היישר ממעמקי הבטן הבריאה והמלאה.