יש מעט מאוד סופרים שהפכו לז'אנר קולנועי. בדרך כלל, סרטים מקובצים על פי שם הבמאי או שם הכוכב; נדירים המקרים שבהם אפשר לאגד חבורה שלמה של סרטים על המדף תחת הכותרת "מבוסס על ספריו של..." אפשר ליצור מדף כזה של סרטי סטיבן קינג, למשל, או, להבדיל, סרטי ניקולס ספרקס. כשאתם נתקלים בסרט המבוסס על ספר של ניקולס ספרקס ולא משנה מיהו הבמאי או מיהם השחקנים אתם יודעים מה תקבלו. סרט ספרקסי.
אז האם ג'ון גרין עומד להפוך לסופר שהוא ז'אנר כזה? בדיוק שנה אחרי ש"אשמת הכוכבים", המבוסס על ספר של גרין, הפך ללהיט גדול, מגיע עכשיו "ערים של נייר", המבוסס גם הוא על אותו סופר. הסרטים בוימו על ידי במאים שונים, לצוות השחקנים הראשיים משותף רק שחקן אחד, והעלילה שונה לגמרי ובכל זאת, אפשר להרגיש באיזו קירבת-משפחה ביניהם. ומכיוון שלפחות עיבוד קולנועי אחד נוסף ("מחפשים את אלסקה") כבר בדרך, למרות הכשלון הקופתי המסתמן לגבי "ערים של נייר", נראה שהדבר הזה בהחלט הופך להיות מעין סדרה: סרט הנוער המבוסס-על-ג'ון-גרין השנתי. ואם זה באמת מה שקורה זה דווקא רעיון בכלל לא רע.
על פניו, אין שום דבר מאוד חדשני בסרטים/ספרים של ג'ון גרין. הם מספרים סיפורים די סטנדרטיים. למעשה, "ערים של נייר" מתחיל באופן שהוא הסטנדרטיות בהתגלמותה: גיבור הסרט, קוונטין (קיו), מספר על הנערה מהבית ממול, מרגו, ואיך הוא התאהב בה ממבט ראשון מהרגע שהגיעה לשכונה. מאז "שנות הקסם" לא ראיתם סיפור כל כך כללי. מרגו מתגלה במהרה כסוג מסוים מאוד של שכנה ממול: אותו הטיפוס הקולנועי שזכה לכינוי הלעג "Manic Pixie Dream Girl", נערת החלומות הפייתית שהיא תמיד פרועה וחיננית ובעלת שיער עשיר ומלא ברק, והיא זו שתציל את הגיבור המרובע מעצמו ותלמד אותו למצות את החיים במלואים. מרגו לוקחת את קיו ללילה פרוע אחד של תעלולים ונקמה, ונדמה שברור לאן כל זה הולך.
אבל זה לא. רגע אחר כך, מרגו נעלמת, ואיזה מין סרט על אהבת נצח זה, בלי האהובה? קיו וחבריו מבית הספר מנסים לפענח את המסתורין, והופכים למעין שרלוק הולמס ג'וניור פרברי לעניים. ראיתם כבר סרטים על בני נוער אמריקאיים מהמעמד הבינוני-גבוה שמתכוננים לנשף הסיום ומתאהבים ורבים ומקנאים וחוזר חלילה; הסרט הזה לא נראה שונה בהרבה. ובכל זאת הוא טיפה יותר מודע לעצמו, טיפה יותר אינטליגנטי, טיפה יותר כן מסרט התיכון הממוצע. הקלישאות המוכרות עדיין כאן, אבל בזווית קצת שונה. ובעיקר: הסרט לא מסתיים באופן שהקלישאה מכתיבה, ומנסה להפוך על הראש כמה מהמוסכמות שעליהם הוא מבוסס. זה אמנם לא לגמרי עובד, בעיקר משום שהסרט מנסה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, לכתוש את הקלישאות בזמן שהוא נהנה מהן, והוא מתוק וקליל מכדי להיות איזו אמירה חריפה באמת על סרטי נוער. אבל הוא מנסה, וגם זה משהו.
וזה, נדמה, סימן ההיכר של "סרטי ג'ון גרין", אם לשפוט על פי שני אלה שיצאו כבר. הם נראים כמו סרטי נוער רגילים וחנפניים ורומנטיים אבל יש בהם טיפה יותר מהנוסחה המסחרית המקובלת. הם לא פורצים דרכים אבל הם מוצלחים יותר מהמוצרים הקולנועיים הממוצעים לנוער. זו לא מהפכה, אבל זה ממש נחמד.
"ערים של נייר" מוצלח פחות מ"אשמת הכוכבים" מכמה סיבות. קודם כל, חסרה בו שיילין וודלי, מכונת קסם אישי שיכולה אפילו לגסוס מסרטן באופן חינני. עובדה. קארה דלווין, שמגלמת את מרגו, היא שיילין וודלי וונאבי. היא נחמדה, אבל היא פחות משכנעת בתור הנערה המושלמת, ה"נס" שקרה לגיבור הסרט באמצע חייו. נאט וולף אייזק ב"אשמת הכוכבים" השתדרג לתפקיד הראשי כאן, וגם הוא לא הרבה יותר מהנער הרגיל (שהוא כמובן קצת חנון, רגיש, לא הולך למסיבות אבל יש לו שני חברים טובים, אחד שחור ואחד לבן). כמו כן, מכיוון ש"ערים של נייר" לא עוסק בחיים ומוות אלא בשאלה הרק טיפה פחות חשובה של מציאות בת-זוג לנשף הסיום, ההרגשה היא של סיפור קטן יותר. אבל הוא חמוד, נעים, כיפי ואפילו קצת חכם. לא מספיק כדי להתחתן איתו, אבל מספיק כדי לצאת איתו לנשף.
ומה אתם חשבתם על "ערים של נייר"? ספרו לנו בתגובות