בית התקליט עם דין וורהאם, סולן להקת לונה

האלבום הזה, שהופק על ידי ג'ים דיקנסון ועכשיו נחשב ליצירת מופת, הוקלט ב-1974 כשהלהקה הייתה על סף פירוק. באופן כמעט בלתי נתפש הם לא מצאו אף חברה שתשחרר את האלבום עד 1978. זה בערך האלבום הכי עצוב שנעשה אי פעם, ומכיל שירים שרודפים אותי אחד אחרי השני. "Take Care", "Nightime", "Strike it Noel" - כולם יפהפיים. קניתי אותו ב-1987 והוא היה לאחד ההשפעות החזקות על Galaxie 500.

האלבום הראשון הזה של ניו אורדר הוא הקרוב ביותר (מבחינת סאונד וזמן) לג'וי דיויז'ן, והוא עדיין אחד האהובים עלי. מסתבר שחברי הלהקה לא חולקים איתי את האהבה לאלבום הזה. אם יצירת האלבום היא תהליך לא נעים, זה משליך על הקושי של המוזיקאים אי פעם ליהנות מהיצירה - הם רק שומעים את הכאב שנכנס אליה. הלהקה עדיין הייתה בהתאוששות מהמוות של איאן קרטיס, והמפיק שלהם מרטין האנט אימלל אותם עם התנהגות מטורפת-תחת-השפעת-סמים שלו. האלבום הוא מוזר ובעל סאונד עתידני - לפעם זה מרגיש כאילו הוא הוקלט בחללית. וזה נשמע מודרני גם 30 שנים לאחר מכן. הגרסה המהודרת והחדשה שיצאה לאלבום כוללת חלק משיריהם הטובים ביותר, שלא נכנסו לאלבום המקורי: "Ceremony", "Procession", "Everything's Gone Green" and "Temptation".

אנשים תמיד אומרים שהאלבום הזה שינה את חייהם, והוא בהחלט שינה את חיי באופן עמוק. אני עדיין זוכר את היום בו קניתי את האלבום ב-1980 בחנות בגריניץ' וילג', לקחתי אותו הביתה והקשבתי ל-"The Boy With Perpetual Nervousness" והתמכרתי מיד. זה אלבום גיטרות אבל הוא גם כולו מבוסס על כלי הקשה. אלבום מתוחכם שנעשה על ידי ארבעה ילדים מהפרברים.

אלבום נוסף שהתקשה למצוא לייבל, וגם כאן בשל השלבים המתקדמים בהתפרקות ההרכב, ואכן מיד אחריו הם נעלמו. קשה להסביר לאנשים היום כשתיאורטית הכל זמין להם - בין אם זה דיגיטלית או מודפס - איך זה כשמשהו נעלם לחלוטין. זה אלבום מושלם מתחילתו ועד סופו עם כל כך הרבה קלאסיקות: "Hospital", "Old World", "I Love The Way His Voice Cracks When He's Singing to This Girl", "When You Get Out of The Hospital/ Let Me Back Into Your Life." הוא מישהו שאני אוהב לא רק בגלל השירה והקול שלו אלא גם נגינת הגיטרה. לראות אותו בהופעה חיה זה כמו מופע תיאטרון - אתה לא יודע מה אתה עומד לקבל, אבל אתה משוכנע שזה אמיתי.

ספייסמן 3 היו, בלי שום צל של ספק, הלהקה האנגלית האהובה עלי בשנות השמונים המאוחרות. עם הזמן הם הוכנסו לקטגוריה יחד עם להקות השוגייז מתקופתם, אבל הם לא נשמעים בשום צורה כמו הלהקות האלה, ששוחות בריברב ודיליי - הם נשמעים יבשים מאד בהשוואה לשאר. האלבום הזה היה אלבום קונספט, אלבום הסמים הטוב ביותר אי פעם, ובלי לגרום לו להישמע טריפי. זה אלבום סמים, אבל לא פסיכדליה. הוא נשאר ארצי, חלק ומלא בגרוב. אני זוכר את עצמי בחנות אלבומים בבוסטון, אזור 1989, מסתכל על העטיפה, והם נראו כמו ילדי בית ספר משוגעים מאנגליה. ג'ייסון פירס וסוניק בום שרים כל כך יפה באלבום הזה. מתחיל ברוק, ומשתלב בקלות לשיר גוספל - "Walkin' With Jesus". אני אוהב את הרגע שבו הגיטרה האקוסטית נכנסת בשיר הזה. משם זה ממשיך ל-"Ode To Street Hassle" כשהמילים עדיין ממשיכות עם ישו. ואז ל-"Ecstasy Symphony" שמכיל קטע קלידים יפהפה של סוניק בום לפני שזה גולש לגרסה שלהם ל-"Transparent Radiation". הסיום עם "Come Down Easy" מלא הגרוב, ו-"Call The Doctor" שמזכיר את כל האפלה מאחורי כל התחושה הטובה הזאת.