פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      השה הזועם: ג'ייק ג'ילנהול מוכיח ב"ללא כפפות" שהוא יכול לגלם גם חיית אדם

      "ללא כפפות" היה יכול להישכח בין דפי ההיסטוריה כעוד סרט אגרוף סוחף אך שגרתי, אך ייזכר כזה שהוכיח כי ג'ייק ג'ילנהול מעולה גם בתפקיד מסת שרירים

      השה הזועם: ג'ייק ג'ילנהול מוכיח ב"ללא כפפות" שהוא יכול לגלם גם חיית אדם

      כדורגל יכול להיראות מדהים במציאות, אבל כמעט תמיד מחטיא את המעבר למסך הגדול. באיגרוף, כפי שהוכיח לאחרונה הקרב בין מייוות'ר לפאקיאו, המצב הפוך: הקרבות בחיים האמיתיים נוטים לאכזב, אבל בקולנוע הם לעתים קרובות בסיס לסרטים מלהיבים.

      אין עוד אף ענף ספורט שפרנס כל כך הרבה סרטים סוחפים, כמה מהם אפילו בלתי נשכחים. לפנתיאון הזה מנסה להיכנס עתה גם "ללא כפפות" הטרי, פרי עטו של הבמאי הפורה אנטון פוקוואה ("נקודת שיוויון" שלו עם דנזל וושינגטון יצא כאן לפני פחות משנה).

      לאור הכמות הרבה של סרטי איגרוף שכבר נעשו בעבר, קשה כמובן שלא להשוות אותו לאלה שקדמו לו. בעיקר מתבקשת ההשוואה בינו ל"סיפורו של אלוף", סוחט הדמעות האגדי, שכמוהו שילב בין המתרחש בזירה לז'אנר המלודרמה המשפחתית. כך קורה גם הפעם, רק בצורה הרבה יותר אלימה ומחוספסת. הבדל נוסף: הפעם לגיבור המתאגרף אין ילד, אלא ילדה.

      ללא כפפות (יח"צ)
      "שלום, זאת איימי אדמס? לא, זאת רייצ'ל מקדאמס". מתוך "ללא כפפות" (צילומים: יח"צ)

      למתאגרף הזה, בגילומו של ג'ייק ג'ילנהול, קוראים בילי הופ. מובן כי מתגלה כי שם משפחתו אינו מקרי, אלא סמלי - אכן, חייו הם סיפור המוכיח כי תמיד יש תקווה. הוא גדל באשפתות, אך בכל זאת הצליח להתרומם מן הביבים, לזכות בתואר אלוף העולם במשקל בינוני, להרוויח עשרות מיליוני דולרים ולהקים משפחה לתפארת - אותה ילדה שמספקת לתסריט את קו העלילה המלודרמטי, וכן אשה מלאת אופי וחריפת לשון. מגלמת אותה רייצ'ל מקאדמס, ככל הנראה לאחר שהמלהק בכלל התכוון להתקשר לאיימי אדמס, אבל התבלבל.

      באופן מפתיע יחסית לעובדה שמגלמת אותה כוכבת, לאשה זו קורה אסון בשלב מוקדם של הסרט, ובעקבות הטרגדיה הזו, בילי הופ שוב נופל לקרשים. הוא מאבד לא רק אותה אלא את כל מה שהיה לו, כולל הקריירה וכולל החזקה על בתו. מי שהיה פעם אלוף מוצא עצמו מנקה חדרי שירותים, אך כיאה לתקווה הטבועה בשמו, המתאגרף לא מאבד תקווה, ו"ללא כפפות" מתאר את המסע בדרך להשבת מה שאבד לו.

      גם יחסית לסרט ז'אנרי, "ללא כפפות" מתאר את המסע הזה באופן צפוי להפליא, בלי לטרוח לתבל ולו בטוויסט הקטן ביותר. עם זאת, הצפייה בכל זאת סוחפת. כהרגלו, פוקוואה מביים במיומנות את התסריט הפשוט, כך שהתוצאה אפקטיבית ולעתים אף מרגשת. בעיקר אמורים הדברים לגבי סצנות הזירה. אז, השימוש של הבמאי במצלמה, בעריכה ובסאונד מספקים את כל מה שלא קיבלנו באותו "קרב המאה" המאכזב לפני כמה חודשים. מתח, תנועה, דרמה ופאנצ'ים - ואפילו לא צריך לשלם מאה דולר ל-HBO בשביל זה.

      ללא כפפות (יח"צ)
      זה ייגמר בדם? זה ייגמר באוסקר. ג'ייק ג'ילנהול ב"ללא כפפות"

      אך גם בעבודת הבימוי של פוקוואה, יעילה ככל שתהיה, אין שום ממד מקורי. לכן, "ללא כפפות" היה יכול להירשם כסרט שגרתי לחלוטין, לולא עובדה אחת שמייחדת אותו - את המתאגרף לא מגלם סטאלון, צ'נינג טייטום או כל שרירן ידוע אחר, אלא דווקא ג'ילנהול. כן, אותו שחקן שהכרנו לראשונה בתחילת העשור הקודם כילדון רגיש ב"דוני דארקו", ורק לפני שנה ראינו אותו צנום מתמיד ב"חיית הלילה", למענו הוריד עשרה קילו.

      ב"ללא כפפות" הופך ג'ילנהול את חברבורותיו, ומוכיח כי הוא לא בהכרח רכרוכי וגם לא שחיף, אלא בהחלט יכול לגלם אלוף איגרוף - ולא סתם אחד, אלא כזה שמתגלה כחיית אדם; מסת שרירים, פצועה וחבולה בכל מקום בגופה, מדממת ויצרית, נטולת יכולות אינטלקטואליות, המבטאת את עצמה בנהמות ופועלת אך ורק מתוך אינסטינקט.

      הדבר הבולט ביותר בתצוגת המשחק הזו היא שדבר לא בולט בה. ההופעה של ג'ילנהול כה מלאת כוח, מדויקת ואמינה עד שתוך חמש דקות אנו כבר מקבלים את הליהוק הזה כמהלך טבעי. כך מוכיח השחקן את היותו אחד המגוונים והמוכשרים בדורו, ובניגוד לכוכבים ורסטיליים אחרים, כריסטיאן בייל למשל, עושה זאת בשקט ובצנעה מעוררי הערכה. אמנם "ללא כפפות" אינו טוב מספיק כדי לזכות אותו בפסלון האוסקר הראשון שלו, אך מקרב אותו צעד נוסף לזהב, וכשהוא יקבל אותו בסופו של דבר, הסרט הזה ייזכר כנקודת ציון בדרך לשם.

      ומה אתם חשבתם על "ללא כפפות"? ספרו לנו בתגובות