פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עיניים גדולות 30: הצצה ראשונה לסרטים שיעשו את השנה הבאה

      חשיפת המקבץ הראשון של המשתתפים בפסטיבל טורונטו עוזרת להבין איך הולך להיראות המירוץ לאוסקר, ויש בפנים גם את השואה ואת עזה

      עיניים גדולות 30: הצצה ראשונה לסרטים שיעשו את השנה הבאה

      כבר כמה שנים שפסטיבל טורונטו הוא האירוע החשוב בעולם הקולנוע. מדי ספטמבר מציגים בו את הסרטים שיהיו המדוברים ועטורי הפרסים ביותר במהלך השנה - חלקם הקטן מגיעים אליו לאחר בכורות בקאן או במקומות אחרים, אך רובם עורכים בו את בכורותיהם העולמיות. לכן, ברור כי מנהלי החגיגה הקנדית עוררו תכונה אמש (שלישי בערב שעון ישראל), עת חשפו נתח ראשון מהתפריט השנתי.

      אז נכון, חשוב לציין שתמיד יש סרטים שמצליחים בסופו של דבר להגיע רחוק גם בלי המקפצה של טורונטו, ויש גם לשוב ולהדגיש כי מסיבת העיתונאים אמש חשפה רק חופן מן הרפרטואר, ובקרוב צפויות עוד הודעות על משתתפים נוספים. ועדיין, ההכרזה אמש היתה בהחלט נקודת ציון מעניינת, ואפשר להשתמש בה כבסיס לא רע להבין מה מצפה לנו בסתיו-חורף הקרובים ובעיקר בקמפיין האוסקרים.

      נוסף לסרט הפתיחה, "דמולישן" בכיכובו של ג'ייק ג'ילנהול, הוכרז אמש על עוד עשרות משתתפים בטורונטו. קצרה היריעה מלמנות את כולם, אף שרבים מהם ראויים לכך, אז נתמקד כרגע רק בחמישה מהם.

      פריהלד (יח"צ)
      קשה להאמין שיגמור בלי כמה מועמדויות לאוסקר. מתוך "פריהלד" (צילומים: יח"צ)

      "פריהלד" - הדרמה המדוברת ביותר בהוליווד כרגע, כיוון שהיא משלבת בין שלושה מהדברים החביבים על האקדמיה: מסר חברתי, במקרה זה למען זכויות גאים; גיבורה חולה; וג'וליאן מור. קשה לראות מצב בו היא לא מועמדת לפרסי אוסקר רבים

      "The Martian" - כשהבמאי של "בלייד ראנר" ו"הנוסע השמיני" יוצר סרט מדע בדיוני, זה תמיד מעניין, ולכן קשה שלא להתלהב גם מפרויקט חדש זה של רידלי סקוט, הפעם בכיכובו של מאט דיימון. בארץ הוא ייקרא "להציל את מארק וואטני"

      "הנערה הדנית" - חמש שנים לאחר שטום הופר זכה באוסקר על "נאום המלך" ושנה לאחר שהכוכב אדי רדמיין קטף אותו על "התיאוריה של הכל", הם חוברים יחדיו כדי לשוב ולהסתער על הזהב, והפעם עם דרמה בה מגלם הצעיר הבריטי הלוהט טרנסג'נדר

      "Anomalisa" - סרט האנימציה הראשון של צ'רלי קאופמן, אולי התסריטאי המוכר בימינו ("שמש נצחית") שזכה להערכה גם כבמאי ("סינקדוכה ניו יורק")

      "Where to Invade Next" - סרט התעודה החדש של מייקל מור, שיעסוק במדיניות החוץ והביטחון של הממשל האמריקאי. הציפייה היא לתוצר בוטה ופרובוקטיבי עוד יותר מהרגיל אצלו, ואפשר להאמין כי לאור התכנים, מצלמתו תפנה זרקור גם למזרח התיכון בכלל ולישראל בפרט.

      ברש (יח"צ)
      מישראל לסן-סבסטיאן. מתוך "ברש" של מיכל ויניק (צילום: שי פלג)

      ועוד בהקשר המקומי - אף סרט כחול-לבן לא התקבל בינתיים לפסטיבל, אבל כן יוצגו שניים שיש להם קשר לאזור - "הבן של שאול", דרמת השואה ההונגרית שפותחה בחממה של סם שפיגל; ו"האיידול" הפלסטיני, סרטו של האני אבו-אסעד ("גן עדן עכשיו") המבוסס על סיפורו של מוחמד עסאף העזתי, שזכה לפני שנתיים בתוכנית הריאליטי "ערב איידול".

      מי שחיפש סרטים ישראלים על אמת, מצא אותם אמש בהכרזה של פסטיבל סן-סבסטיאן - אירוע חשוב הרבה פחות מטורונטו, ועדיין יוקרתי למדי בקנה מידה אירופאי. השנה, במסגרת הביכורים שלו אפשר יהיה למצוא את "ברש", סרטה העלילתי הארוך הראשון של מיכל ויניק. היום יכריזו בוונציה על המשתתפים בתחרות הרשמית, ומסתמן כי גם שם יהיה שם ישראלי אחד, והוא עוד צפוי לעורר הרבה רעש. המשך יבוא.

      יהודית שץ ז"ל (יח"צ)
      עמדה מאחורי מיטב הכרזות הקולנועיות. יהודית שץ עליה השלום

      עצב כבד נפל על עולם הקולנוע הישראלי במאי האחרון, עת נודע על מותה בטרם עת של יהודית שץ. היא היתה רעייתו של פיני שץ, מנהל התוכנייה של הסינמטק התל אביבי ודמות מפתח בתעשייה המקומית; היא היתה גם אחת הנשים הנעימות והמקסימות בתעשייה הזו; ומעל הכל היא היתה מעצבת פוסטרים מוכשרת ומהוללת, שחתומה על כרזות עבריות רבות, הן של סרטים מקומיים והן של להיטים בינלאומיים.

      כעת, כשלושה חודשים לאחר מותה, תיפתח בעשרה באוגוסט בסינמטק תל אביב תערוכה של מיטב עבודותיה. מעבר למחווה היפה, מדובר גם בהזדמנות נדירה להצדיע למלאכת העיצוב הזו, שאף פעם לא זכתה להערכה ראויה בתרבות הקולנוע המקומית. זאת, למרות המשקל הניכר שיש לה בהצלחת שיווק של סרט, וחשוב מכך - אף שמדובר באמנות בפני עצמה, ואפילו באמנות נעלה.

      יש מדינות, בעיקר במזרח-אירופה, שכבר מזמן יודעות להעריך זו, וכך ניתן להתענג על ספרים המקבצים את מיטב הכרזות הפולניות, למשל. גם באינטרנט קיימים כמה אתרים המתמחים בעולם המופלא של הפוסטרים הקולנועיים. מומלץ לדוגמה להתעדכן באתר "Deep Fried Movies", שכמעט מדי יום מעלה פוסט על כרזות עכשוויות או קלאסיות. כפי שהוכיחה יהודית שץ ז"ל, לא פעם הן יפות יותר מהסרטים שהן מקדמות.

      עוד פרטים על התערוכה בסינמטק, באיוונט הפייסבוקי שלה.

      עדיין מרגש: הריקוד "הרבי יעקב"

      ונסיים במשהו סינמטקי משמח יותר, שיתקיים לא רק בתל אביב, אלא גם בירושלים, חיפה, חולון, שדרות, אשדוד, טבעון והרצליה - וכן, אין עוד אף מדינה בה יש כל כך הרבה מוסדות המתהדרים בשם "סינמטק".

      הפעם מדובר באירוע בשם "או לה לה! פסטיבל קומדיות צרפתיות". מאחורי השם הבנאלי והדבילי מסתתרת תוכנית מקושקשת למדי. חלק מהסרטים המוצגים בה בכלל אינם "קומדיות", ובכל מקרה אין כמעט שום קשר ביניהם, ולא ברור לפי איזה הגיון אצרו את מה שמוקרן כאן. זה סתם מקבץ של כל הבא ליד, אבל לכל הפחות יש בו מה לראות - הן יצירות ראויות שנגנזו בארץ וזו הזדמנות ראשונה ואחרונה לראותן על מסך גדול; והן קלאסיקות שכבר מזמן לא ביקרו עליו, ואף פעם לא מזיק להיזכר בהן. מבין אלה, בולטים בעיקר חמש שמות:

      "שעה של שקט" (2014) - לאחר כמה נפילות, חזר לעצמו הבמאי פטריס לקונט, מי שהיה חתום בעבר על סרטים בסדר הגודל של "בעלה של הספרית" ו"משהו מגוחך". הוא עושה זאת דרך סיפור על צרפתי המוצא סוף כל סוף את התקליט אחריו חיפש שנים, אבל אז לא מצליח למצוא שעה נטולת הפרעות כדי להאזין לו. יש קטעים מצחיקים, אבל כרגיל אצל הבמאי, מה שבאמת מעניין כאן הם דווקא הרגעים האפלים וההמרגשים יותר שמתחבאים במהלך הקומדיה ובסופה

      "שני סתווים, שלושה חורפים" (2013) - התשובה הצרפתית הראשונה ל"ממבלקור", תת-ז'אנר של האינדי האמריקאי המציג היפסטרים (או שמא כבר יש לומר יאקים) הממלמלים ברחובות ניו יורק. דמיינו לכם את גרטה גרוויג בפריז במקום במנהטן, ותקבלו את הסרט הזה

      "תוציאי את הלשון, גברת" (2012) - לא ברור לפי איזה מילון מונחים אפשר להגדיר את הסרט הזה כקומדיה. אם כבר, מדובר בטרגדיה, על שני אחים רופאים המתאהבים באותה פציינטית יפהפייה, והדרמה שמתפתחת יפה כמוה

      "אידיוט מושלם" (1998) - וזו, לעומת זאת קומדיה - ולא סתם קומדיה, אלא אחת המצחיקות אי פעם. המאסטר פרנסיס ובר, בהתבסס על המחזה פרי עטו, מגיע כאן לשיאו במופת של כתיבת דיאלוגים מבריקים ושנונים, שקורעים גם בצפייה העשרים

      "הרבי יעקב" (1973) - גם הקלאסיקה של לואי דה-פינס לא מתיישנת, והמסר שלה על אפשרות הדו-קיום בין מוסלמים ויהודים רק רלוונטי מתמיד. יום יבוא וכולנו עוד נשלב יחדיו ידיים ברובע המארה ונטרוף יחדיו באגט עם שווארמה טבעונית, או לה לה!

      לפרטים מלאים על הפסטיבל, שעות הקרנה וכיוצא בכך, ראו האתר הרשמי.