אל ההופעות שלו בישראל ב-2011 וב-2013 הגיע ז'ילברטו ז'יל כשהוא חמוש בלהקה של שישה נגנים וגיטרה חשמלית אחת, שדרך מיתריה הפך לאחד המוזיקאים החשובים בעולם ביובל האחרון. להופעה הנוכחית הוא בא מצויד במינימום כלים: שתי גיטרות אקוסטיות, שני כיסאות וברנש אחד, לא פחות עצום ממנו. 21 שנה לאחר שחלקו את הבמה בפעם האחרונה, ז'ילברטו ז'יל וקייטנו ולוזו, כנראה שני היוצרים הכי גדולים בתולדות ברזיל, הגיעו למסע הופעות משותף באירופה. איזה מזל שתל אביב נחשבת מבחינתם לאירופה ושגם רוג'ר ווטרס הנודניק לא הצליח לעמוד בדרך.
צריך להיות אדם מיוחד ושופע כריזמה כדי לעבור את גיל 70 ולהתמודד עם 5,000 צופים כשלרשותך רק גיטרה וכיסא. ז'יל ו-ולוזו לא נראו על הבמה כמו מוזיקאים, הם נראו כמו שני חברים טובים, אותם חברים שצלחו יחד 50 שנים של עשייה, של החרמות, של כלא ושל הגליה. מבט חטוף על שני האייקונים העצומים שבילו אמש בהיכל אינו חושף טפח מההיסטוריה שלהם. איך יכול להיות, אתה שואל את עצמך, שהפנומנים הגדולים הללו, האחד עם צחוק תינוקי והשני עם חיוך אבהי ומלטף, נלחמו במשטר דיקטטורי אלים על הזכות שלהם לעשות את מה שהם כל כך אוהבים לעשות מוזיקה לנשמה.
המופע של ז'יל ו-ולוזו כולל למעלה מ-25 שירים מוכרים של השניים. החיסרון הגדול בו הוא בעצם היותו מאוד סכמטי את חמשת השירים הראשונים, כולל הפזמון בעל השם הכה סימבולי "Back in Bahia" ו"טרופיקליה" הם ביצעו יחד, ואז פנו איש-איש לדרכו. תחילה השתלט ולוזו על המופע, ובחלק השני ישב ודי השקיף על ז'יל מבצע את מיטב שיריו. יש בכך טעם מסוים לפגם, שכן כשוולוזו שר ז'יל נראה לא מעט מהזמן כמו סטטיסט, וכשז'יל תפס את מקומו במרכז הבמה, חברו ליווה אותו בצורה מינורית. את הפיצוי לוואקום הזה קיבלנו בענק לקראת סיום המופע, כשהשניים התאחדו, שינו קצב והרקידו את הקהל לצלילי "Toda Menina", "Nossa Gente" ו-"Andar Com Fe" הנפלא. הקהל דרש שני הדרנים ובצדק, וקיבל, גם כן בצדק.
את המופע של ז'יל ו-ולוזו אי אפשר לשפוט באמות מידה של טוב או רע. זה היה מפגן של עוצמה שפורטת על הלב. ביצוע השיא לטעמי היה ל-"Terra", בו הגיע ולוזו למעמקים מצמררים ולא השאיר איש בקהל אדיש. אם שירים אחרים סבלו לעתים מהיעדרם של כלי ליווי, הלהיט הזה בוצע באופן מושלם. מוזיקה שמצליחה לעקוף את המילים היא מוזיקה שמתבססת על רגש, וז'יל ו-ולוזו הוכיחו, לפחות למי שעוד היה לו ספק ובעיקר לאלה שאינם נמנים עם מעריציהם האדוקים, כי הם יכולים להגיע לכל קהל יעד. מה שמביא אותנו, לסיום, למשתתף ההכרחי של כל מופע הקהל, לו היה חלק משמעותי בהצלחה.
ייתכן שהסופרלטיב נשמע מוגזם, אבל מעטות היו ההופעות בישראל שבהן נכח קהל כל כך יפה. היו שם צעירים, מבוגרים, אשכנזים, מזרחים, נשים וגברים. כולם באו להתענג על קלאסיקה. התחושה הייתה שהם עשו יד אחת והחליטו לזרוק בכניסה את קלישאות הישראלי המכוער והסורר והפכו את ההיכל למקום אחר, שונה מכל מה שאנחנו מכירים. ואז, במהלך ההופעה, קבוצה קטנה של אנשים החליטה להנחית את כולם לקרקע באמצעות מפגן של צעקות אימה, כשהמאבטחים לא מצליחים לאורך דקות ארוכות (לפחות ארבעה או חמישה שירים) להרגיע. לכאורה, זהו אירוע מינורי ולא שווה אזכור, אלא שהילת השלווה שאפפה את האולם נפגעה ברגעים אלה קשות. הדיסוננס בין ההרמוניה על הבמה ואצל 99 אחוזים מהצופים לגועל נפש שהשתרר מאחור היה קשה לעיכול. למרבה המזל, הגרעין הגדול התגייס, חיפה בתשואות על הבושה וסייע לתייק את הערב הכל-ברזילאי הזה לבלתי נשכח.