פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מרגל נגד מרגלת: "לתרגם את חנה" קליל, משעשע אבל לא מספיק טוב

      הרומן, המתרחש על רקע ההיסטוריה הסוערת של המהגרים היהודים בדרום אמריקה, עשיר בתיאורים היסטוריים סוחפים, אבל העלילה בכללותה הרבה פחות מעניינת. בכל זאת, טוב שתורגם לעברית

      נראה שבשנים האחרונות מתעורר בישראל עניין ניכר, ומוצדק, בספרות ברזילית עכשווית. הוצאות הספרים המקומיות גילו סוף כל סוף שיש חיים בברזיל גם אחרי משאדו די אסיס, ז'ורז' אמאדו וקלריס ליספקטור, ובשנה הנוכחית תורגמו כאן כמה וכמה יצירות שמקורן במעצמה המתעוררת, מהן טובות מאוד כמו "זקן ספוג דם" האפל והמרתק של דניאל גלרה, ואחרות הרבה פחות, למשל "בית מלקיאס" היומרני והנפוח מאת אנדראה דל פואגו. לרשימה המכובדת הזאת הצטרף לאחרונה "לתרגם את חנה", ספרו הקריא מאוד והיהודי מאוד של רונלדו ורובל, שאותו ניתן להגדיר כקבוצת מרכז טבלה קלאסית.

      ריו דה ז'ניירו של סוף שנות השלושים של המאה שעברה, ימי "המדינה החדשה" - הדיקטטורה הפופוליסטית של הרודן ז'טוליו ורגאס. ורגאס, "אבי העניים", עלה לשלטון בהפיכה צבאית אנטי-קומוניסטית לאחר "חשיפתה" של מזימה יהודית-קומוניסטית, שלא הייתה ולא נבראה, להשתלט על המדינה. מקס קוטנר, גם הוא בסוף שנות השלושים שלו, הוא מהגר מפולין, סנדלר ערירי וחובב זונות, אשר מגוייס כנגד רצונו למשטרה החשאית של הדיקטטורה, המטילה עליו לתרגם עבורה מכתבים מיידיש במטרה לזהות גורמים חתרניים. מקס האומלל סובל מעבודת הכפייה הבוגדנית הזו, אבל מוצא מעט נחמה בקריאת ההתכתבות של אישה צעירה, רגישה ונשואה בשם חנה עם אחותה היושבת בבואנוס איירס.

      כצפוי, עד מהרה מתאהב מקס עד מעל לראש בדמותה המושלמת של חנה כפי שהיא מצטיירת במכתביה, והאובססיה שלו כלפיה רק מתעצמת כאשר הוא פוגש את חנה במציאות, ומגלה שבנוסף לכל היא גם יפהפיה וכריזמטית. הוא מחליט להינשא לה ויהי מה, ומתחיל לרגל אחריה באופן אישי ולעקוב אחריה לכל מקום. בעקבות ניסיונות הסטוקינג המסורבלים והכושלים האלה, מגלה מקס מאוחר מדי שחנה האמיתית רחוקה מלהיות מה שהוא חשב. עד מהרה הוא מאבד כל שריד של שליטה על חייו, שהופכים למערבולת מבלבלת של ריגול, ריגול-נגדי וניסיונות עקרים להבין מיהי באמת אותה חנה ומהי האמת שמסתתרת מאחורי אינספור המסיכות שלה.

      "לתרגם את חנה" במהותו הוא רומן היסטורי, וככזה מקפיד מאוד על הפרטים ההיסטוריים (להוציא, פה ושם, רגעים הכרחיים של חירות אמנותית). התיאור של ורובל את החיים ב"גטו היהודי" התוסס של ריו, בשכונת כיכר אונזה שכעבור שנים לא רבות נהרסה כמעט כליל בשביל לפנות מקום לכביש רחב ומודרני, הוא מדויק, מהנה ועסיסי מאוד, עם תועפות של הומור יהודי. אין ספק שהוא מבוסס על מחקר היסטורי וארכיוני מעמיק, רציני ומעורר הערכה הרבה. גם תיאורי הגירת יהודי מזרח אירופה לברזיל באותן שנים, ואלה של "הפולניות", הנשים היהודיות שהובאו ממזרח אירופה בתואנות שווא על מנת לשמש כזונות באמריקה הלטינית (וממלאות תפקיד מפתח בעלילה) הם מעניינים, חזקים ומדויקים מבחינה היסטורית. הפרק הספק-תיעודי ספק-בדיוני שסוגר את הספר, "לתרגם את מקס", מצוין ומהווה סגירה הולמת ליצירה.

      רונלדו ורובל (יח"צ , אלכסנדר סנטנה)
      כישרון כתיבה לא מבוטל. רונלדו ורובל (צילום: אלכסנדר סנטנה)

      למרבה הצער, הטעם הטוב שנשאר לאחר קריאת הפרק האחרון הזה הוא במידה רבה מלאכותי. העלילה של "לתרגם את חנה" בכללותה הרבה פחות מעניינת מהתיאורים או האפיזודות המבודדות שביצירה. קצב ההתקדמות של אותה עלילה כמעט אף פעם אינו מרגיש נכון – תמיד נדמה שהיא מעט נמרחת, או לחלופין רצה מהר מדי ומדלגת על אירועים משמעותיים. גם המעבר התכוף בין תקופות וארצות שונות מעיק למדי ופוגם בשטף העלילתי של הסיפור. נראה שבשנים האחרונות הפך המהלך הספרותי המעצבן הזה לתנאי הכרחי בכל רומן היסטורי שמכבד את עצמו (וגם באלה שלא), כאילו שבשביל לקבל חותמת של יצירה היסטורית רצינית חייב ספר מסוג זה לדלג כל כמה עמודים בין ריו של שנות השלושים, פולין של המאה הי"ט, וגרמניה ערב עליית היטלר לשלטון. מעניין אם באמת קיימים קוראים שנהנים מההתעללות הזו, ואם כן אז מה הם לקחו ואיפה אפשר להשיג את זה.

      התרגום של דלית להב-דורסט מצוין, בעיקר בהתחשב בעובדה שמדובר בספר שניכר בו כי הוא קשה לתרגום. עם זאת, לא ברורה ההחלטה שלה או של עורכיה להוסיף ליצירה הערות שוליים מרובות, עד כדי כך שבעמודים מסוימים התחושה היא של קריאת ספר עיוני. אחדות מאותן הערות מיותרות לגמרי ולא תורמות דבר להבנת ההתרחשויות בסיפור, למשל העובדה שהריאל שמתואר בספר אינו המטבע הנוכחי של ברזיל אלא מטבע ישן יותר שיצא משימוש בשנות הארבעים (עמ' 39); הערות אחרות הן לא מדויקות – כמו ההתייחסות לגוארנה כאל משקה שמיוצר על ידי האינדיאנים ביערות האמזונס, בעוד שבספר הכוונה היא בבירור לגרסה המסחרית-תעשייתית של המשקה, שנהנה בברזיל ממעמד שבמדינות אחרות שמור לקוקה-קולה ולחברותיה (עמ' 56); כמה מההערות מפספסות לגמרי את המטרה – כאשר אחת הדמויות מתייחסת לכך שכרמן מירנדה לא הייתה ברזילית, הערת השוליים מסבירה שמדובר בזמרת ושחקנית שהייתה "מפורסמת בתכשיטים האקסטרווגנטיים שלה" (עמ' 55), מבלי להסביר את הציטוט (מירנדה הייתה אישה לבנה, ילידת פורטוגל, שהפכה לסמל של ברזיל בעיני העולם ולאידיאל המולאטי-באהייאני בתוך ברזיל, והייתה מפורסמת בעיקר בכובעי הפירות הבלתי אפשריים שלה). נדמה שדווקא במקומות שבהם נחוצה הערת שוליים היא לא תמיד מופיעה, למשל כאשר מופיעה התייחסות ל"מושבה" של ריו, ללא ההסבר הנדרש שמשמעות המונח "colônia" בברזיל הוא קהילה אתנית, ולא יישוב גיאוגרפי. אולי מוגזם לצפות שבמצב הנוכחי של שוק הספרים יועסק יועץ מדעי במסגרת תרגום של רומן היסטורי, אבל במקרה כזה אולי עדיף היה לוותר על הניסיון להעשיר את השכלת הקוראים ולצמצם את מספר הערות השוליים למינימום הכרחי.

      לתרגם את חנה, רונלדו ורובל (יח"צ)

      נראה ש"לתרגם את חנה" היה יכול להיות מהנה הרבה יותר בתור אוסף של סיפורים קצרים ופולקלוריים על החיים היהודיים בברזיל בתקופת ורגאס, משהו בסגנון של איסאק באבל עם קאיפיריניה על החוף. כמקשה אחת הוא לא מספיק מהודק, לא מצליח להישאר מותח לכל אורכו, ובחלקים גדולים מדי מתוכו הוא פשוט לא מהנה. ולמרות כל זאת, טוב שהחליטו לתרגם את חנה גם לעברית. אין ספק שוורובל ניחן בכישרון כתיבה לא מבוטל, וחרף הפגמים בעלילה הוא מצליח להמחיש היטב ועם הרבה הומור את החיים היהודיים (והלא-יהודיים) המרתקים בברזיל של תקופת "המדינה החדשה", את סיפור ההגירה ההמונית היהודית לברזיל, ואת סיפורן של הזונות היהודיות באמריקה הלטינית. אמנם כבר התפרסמו בעברית ספרים עיוניים על הנושאים האלה ("ברזיל והשאלה היהודית" של ג'פרי לסר, "טמאים" של חיים אבני ו"ברזיל בעבר ובהווה" של אילן רחום הם המוצלחים שבהם), אבל ספר פרוזה קליל ומשעשע כמו "לתרגם את חנה" צפוי למשוך מספר גדול יותר של קוראים, ולחשוף בפניהם את סיפורה של קהילה יהודית גדולה, חשובה ולא מספיק מוכרת במחוזותינו. חבל רק שבמקרה שלפנינו הערך החינוכי של הספר עולה על ערכו האמנותי.

      "לתרגם את חנה" / רונלדו ורובל, הוצאת פן וידיעות ספרים. מפורטוגלית: דלית להב-דורסט. 263 עמודים.