לפני כחצי יובל, חברתו של הקולנוען האמריקאי מרק אוסבורן העניקה לו מתנה עותק של "הנסיך הקטן". השניים הכירו במהלך לימודי האמנות המשותפים שלהם בניו יורק, אך הוא נדרש להעתיק את מגוריו לחוף המערבי כדי להמשיך שם את הכשרתו באנימציה, והיא חשבה שהיצירה הפולחנית של אנטואן דה סנט-אכזופרי תסייע לו להתמודד עם המרחק. במכתבים ששלחה לו, השתמשה באחת האמירות הידועות מהספר כדי לנחם אותו: "מרק, תזכור, מה שחשוב באמת, סמוי מן העין...אנחנו תמיד נישאר יחד", כתבה.
ואכן, היא צדקה. עשרים וחמש שנים לאחר מכן, הם עדיין זוג כעת נשוי עם ילדים. אוסבורן שמר את הספר שעזר להם לצלוח את השעה הקשה, והגיע עמו לפני כחודשיים וחצי לפסטיבל קאן האחרון, בו סגר מעגל והציג לעולם את סרט האנימציה שביים על פיו; העיבוד הקולנועי הגדול, המושקע והיקר ביותר שנעשה עד כה לקלאסיקה של דה סנט-אכזופרי. יום לאחר הפרמיירה העולמית בריביירה, אני פוגש את הבמאי עם קבוצת עיתונאים מרחבי העולם, ושואל אותו אם הוא זוכר מתי היתה הפעם הראשונה שקרא את "הנסיך הקטן". בתגובה, הוא שולף מתיקו את המתנה שזוגתו הביאה לו בזמנו, מראה לי את ההקדשה שכתבה לו, ומכריז בהתרגשות: "בטח שאני זוכר, איך אפשר לשכוח". אגב, אולי מתוך כבוד לפרטיותה של רעייתו, הוא לא מציין את שמה וגם לא מצטלם איתה.
כיום אוסבורן הגבוה והחייכן בן ארבעים וארבע. ברזומה שלו כבמאי אפשר למשל בין השאר את "קונג-פו פנדה" ו"בוב-ספוג: הסרט", שני סרטים נפלאים שזכו להצלחה הן אצל המבקרים והן אצל הקהל. אז זה רזומה מרשים ואין ספק שלא מדובר בטירון, ועדיין ברור כי "הנסיך הקטן", שיעלה בארץ בסוף השבוע הבא, היה האתגר הכי גדול בקריירה שלו. אחרי הכל, לא פשוט לעבד ספר שמאות מיליונים קראו ברחבי העולם במאות שפות מאז צאתו ב-1943, וחלק ניכר מהם אף רואים בו את אחת היצירות הספרותיות האהובות עליהם. אם לא די בכך, מלאכת העיבוד קשה גם כיוון שאורכה של הקלאסיקה הזה הוא כמה עשרות עמודים בלבד - לא בדיוק חומר גלם אידיאלי ל-108 דקות קולנועיות. בקיצור, אין זה פלא כי הניסיונות הקודמים להביא אותה אל הבד או אל המסך הקטן היו כושלים למדי.
כדי להתגבר על דלילות העלילה של המקור, בחר אוסבורן להוסיף לעיבוד זה סיפור מסגרת, שמתגלה בסופו של דבר כקו העלילה המרכזי בו: סיפורה של ילדה, בת לאם חד-הורית, המתיידדת עם שכנה החדש טייס מקשיש ומעט תמהוני במבט ראשון. בגרסה הצרפתית, שתופץ כאן גם כן, מדבב אותו אנדרה דוסוייה הוותיק והנהדר; בזו הישראלית שלמה ארצי, בעבודת הדיבוב הקולנועית הראשונה שלו.
דרך הידידות בין הטייס לילדה, שהולכת ומתפתחת לחברות מופלאה, היא מגלה את עולמו של הנסיך הקטן. את העולם הזה מעצב הסרט באמצעות אנימציית סטופ-מושן בעבודת יד, המתבסס על האיורים המקוריים של דה סנט-אכזופרי, בשעה שאת המציאות היומיומית של הגיבורה הוא מתאר באנימציה ממוחשבת. "שילוב הסגנונות הזה היה רעיון משוגע", טוען הבמאי, "אין לו הרבה תקדימים, אז שמתי אותו על השולחן במחשבה שאף מפיק לא יעמוד מאחורי, אבל להפתעתי כולם האמינו בי, אפילו שהודיתי כי אין לי מושג איך לגרום לזה לעבוד, והודיתי גם שאני לא יודע איך הקהל יאכל את זה".
דאגתם גם מאיך שהקהל יאכל את החירות האמנותית של התסריט? הרי מהשם של הסרט אפשר להסיק כי זה עיבוד ישיר לספר, אבל לפחות שבעים אחוז מהתסריט לא באמת קשור אליו ישירות.
"מלכתחילה אמרתי שאחת הדאגות המרכזיות בקמפיין השיווק צריכה להיות איך מדגישים שזה לא עיבוד אחד לאחד, אלא יותר מעין מחווה למקור ולרוח של הספר. אני חושב שדווקא מי שמכיר ואוהב אותו יקבל זאת וגם יבין זאת מראש, כי הוא יודע שלא ניתן ליצור סרט באורך מלא על בסיס הגרסה הספרותית בלבד. גם אני ידעתי את זה, ולכן המטרה שלי לא היתה ליצור תרגום ישיר, אלא משהו חוויתי: סיפור על החוויה שעוברת דמות לנוכח הגילוי של הנסיך הקטן. אני חושב שמה שמשותף לכל החסידים של הספר זה שיש להם קשר רגשי אליו, ולכן נקודת המוצא שלי היתה גם כן רגשית. הסרט הזה בא לתאר איך החזון של דה סנט-אכזופרי גורם לאנשים להרגיש".
האם צפית שוב בעיבודים קודמים של הספר? אני תוהה למשל מה דעתך על הגרסה עם שחקנים בשר ודם שסטנלי דונן ביים בשנות השבעים, עם ג'ין ווילדר כשועל. בעיני היא תמיד נראתה תמוהה וקריפית.
"צפיתי בזה בזמנו, ולפני כמה שנים אמא שלי קנתה את הדיוידי כמתנה לילדיי, אז יצא לי להעיף בזה מבט שוב. אני חושב שהצפייה מבהירה למה אי אפשר להיות כבולים למקור וחייבים לקחת חופש אמנותי בעיבוד שלו. יש דברים מעניינים בגרסה משנות השבעים, אבל היא לא באמת נאמנה למהות של הספר, ובטח שלא לקסם שלו".
מובן שלא כל הצרפתיים שבעו נחת מכך שבא אמריקאי ומעז לשחק כך עם אייקון לאומי. לכן, רבים בתקשורת הצרפתית כתבו כי גם העיבוד של אוסבורן לא משקף את הקסם של הקלאסיקה. עם זאת, גם במולדתו של דה סנט-אכזופרי מצא הבמאי כאלה שאהבו את הסרט כולל צאצאיו הרכושניים והקנאיים של הסופר, שעדיין מחזיקים בזכויות על "הנסיך הקטן", והקולנוען היה זקוק לאישור שלהם כדי להתבסס על האיורים המקוריים.
"הלב שלי פעם בעוצמה כשהצגתי להם את הפרויקט בשלבים הראשונים שלו", הוא מספר. "הייתי בחרדה, כי ידעתי שאם הם יטילו וטו, כל העסק ייגמר באותו רגע. לשמחתי, הם זיהו את הרצון ליצור מחווה אוהבת למורשת של דה סנט-אכזופרי, ואמרו שהם תומכים בי ומגבים אותי בכל מאת האחוזים.
"שמרתי איתם על קשר, ובמהלך העבודה יצא לי לדבר הרבה עם האחיין של דה סנט-אכזופרי. הוא סיפר לי איך היה יושב לו על הברכיים ושומע ממנו סיפורים, למשל על היום שבו התרסק במדבר ופגש את הילד המיוחד שביקש ממנו לצייר לו כבשה. עד היום, הוא משוכנע שהכל אמת, ודוד שלו באמת פגש את הנסיך הקטן".
מישהו מן המשפחה הגיע להקרנה?
"כן, וזו היתה חוויה מדהימה בשבילי, והשתחרר אצלי הרבה לחץ. אחד מבני המשפחה ניגש אליי אחרי ההקרנה ואמר לי 'חמישים שנים שאני חי עם הספר, ושום דבר מלבדו, והיום גרמת לי להזיל דמעה, הצדעת לו בדרך נפלאה כל כך'. מבחינתי, זו התגובה הכי חשובה שקיבלתי ואישור לכך שאכן הלכתי בדרך הנכונה".
התחלנו בכך שהזכרת ציטוט מהספר, "מה שחשוב באמת, סמוי מן העין". בוא נדבר על עוד שני ציטוטים מפורסמים מתוכו. "כל המבוגרים היו פעם ילדים אבל רק מעטים מהם זוכרים זאת". אתה זוכר?
"יש לי זיכרונות מעורפלים, והעבודה על העיבוד עזרה לי להחיות אותם. עבדתי עליו במשך חמש שנים וחצי, זה מספיק זמן כדי לעבור תהליך, ואני חושב שהסרט עזר לי להתחבר לעצמי ולהיסטוריה שלי ושל משפחתי. היתה לי הזדמנות להסתכל פנימה, וזה משהו שהיה חשוב מבחינתי".
ולסיום - כאמן, קרה לך פעם שציירת נחש בוא שבלע פיל וכולם מסביב בכלל חשבו שזה כובע? אני מתכוון לזה באופן מטאפורי, כמובן.
"כן כן, הבנתי. זה קרה לי פעמים רבות, כמובן. קרה לי שעמדו לי מאחורי הכתף וצחקו, וקרה לי שעשו דברים מעודנים יותר אבל פוגעים לא פחות, וזה בהחלט משהו שעלול לסרס אותך. למזלי, בדיוק בשנים שבהן ניסיתי למצוא את הקול שלי כאמן, זוגתי הביאה לי את 'הנסיך הקטן', והוא עזר לי לגשש את דרכי באפלה ולהבין את הדבר הכי חשוב לא משנה לי מה חושבים ומה יחשבו, אני אצייר את מה שבא לי".
*הציטוטים בעברית מן הספר מובאים כאן על פי התרגום של אילנה המרמן, בהוצאת עם עובד.