עכשיו זה כבר ברור, וודי אלן מורח זמן. בעצם, זה היה ברור כבר מזמן, אבל אם מישהו עדיין פקפק, צפייה ב"איש ללא הגיון" תסיר כל ספק. יש סיבה אחת ויחידה לקיומו של הסרט הזה: הוא קיים כדי להיות הסרט השנתי של וודי אלן, כדי שלא ייווצר חלילה חור בסריה האינסופית של הסרט-אחד בשנה שוודי אלן מייצר. הוא התחייב פעם בפני עצמו, או בפני השטן, מי יודע שהוא יעשה סרט אחד בכל שנה, והוא יעשה את זה, בלי הפסקה ובלי התחשבות בשאלה האם יש או אין לו רעיון שעשוי להחזיק סרט באורך מלא. לפעמים קורה שיש לו, ואז יוצאים לו דברים טובים, כמו "יסמין הכחולה". בדרך כלל אין לו, ואז יוצא "איש ללא הגיון".
לא רק הצפייה בסרט מעוררת דז'ה וו, אלא גם כתיבת הביקורת עליו: רוב מה שיש לומר עליו כבר נאמר על סרטים קודמים של אלן, למשל "קסם לאור ירח", אחת המריחות הקודמות שלו. אפילו את שמות השחקנים לא חייבים להחליף, כי אמה סטון היתה שם ועודנה כאן. אבל מה לעשות: כל מה שנאמר על הסרט ההוא נכון גם על הסרט הזה אבל עוד יותר. אם העלילה של "קסם לאור ירח" היתה מתאימה לסרט קצר באורך של רבע שעה, העלילה של "איש ללא הגיון" מחזיקה אולי חמש דקות. כל היתר מריחה.
חואקין פניקס מגלם את הפרופסור לפילוסופיה אייב, ששכח מהי משמעות חייו, ודבר לא משיב לו את חדוות החיים, אפילו לא הסטודנטית ג'יל (אמה סטון) והעמיתה ריטה (פרקר פוזי) המשליכות את עצמן לרגליו ולמיטתו. כך עד ששיחה אקראית שלה הוא מאזין מגלה לו את קיומו של שופט מושחת, והוא מוצא משמעות חדשה: לסיים את חייו של השופט הזה וכך להפוך את העולם למקום טוב יותר. אם התיאור הזה נשמע, בטעות, מעניין, זה משום שאתם מניחים שבסרט יש עוד תוכן מלבד מה שהוזכר בשני המשפטים האלה. ולא כך. פרשת הרצח לוקחת, כאמור, כחמש דקות. השאר מונוטוניות וקריינות. אנשים מדברים זה עם זה ומספרים זה לזה את אותם הדברים. שוב ושוב. ואז מקריינים, ומספרים את זה גם לנו.
עצם השימוש בקריינות הדמויות שמספרות לצופים במילותיהן שלהן מה קרה נחשב בדרך כלל לדבר שתסריטאים שמכבדים את עצמם ממעיטים בו ככל האפשר. אנחנו כאן בקולנוע. אנחנו רואים תמונות על המסך. אנחנו אמורים לראות דברים ולהבין אותם לבד. רוצה להסביר דברים בקריינות לך לעבוד ברדיו. אבל וודי אלן הפסיק מזמן לכבד את עצמו או את הקהל שלו, כי בסרט הזה יש יותר קריינות ממה שקורה בשבוע שידורים של רשת ב'. אייב מקריין לנו. ואז ג'יל מקריינת לנו. ואז אייב מקריין לנו שוב. לפעמים הם מקריינים לנו את אותו הדבר פעמיים. לפעמים הם מספרים לנו דברים שקרו בזמן שאנחנו רואים אותם קורים, כאילו מדובר בפסקול ללקויי ראיה. לדוגמה, כך ממש מתנהלת סצנה אחת בסרט:
על המסך, אייב וג'יל מטיילים יחד בפארק שעשועים, ואייב אומר, "אני רוצה לזכות בשבילך בפרס".
ג'יל, בקריינות: "כשהלכנו לפארק השעשועים, אייב אמר שהוא רוצה לזכות בשבילי בפרס".
ג'יל, מקריינת עוד: "והוא באמת הצליח לזכות בשבילי בפרס!".
על המסך: אייב זוכה בשביל ג'יל בפרס.
יהיו שיאמרו: "כן, אבל אני מוכן ללכת לכל דבר שבו מופיע חואקין פניקס הענק, ואמה סטון כל כך מתוקה שמבחינתי היא יכולה לשחקן בפרופגנדה של דאעש ואני עדיין אשמח לצפות בזה". ובכן, זה בהחלט נכון שחואקין פניקס הוא אחד השחקנים הגדולים של דורנו, ושאמה סטון היא דבר מקסים ביותר, אבל הסרט מצליח להרוס אפילו את זה באמצעות הסברת-יתר. אין מה להתפעל מהיכולת של פניקס לגלם באופן משכנע, בכל תנועה וכל ניואנס, אדם כבוי שהלהבה אבדה מחייו, אם ממש באותו רגע הוא אומר לנו בפסקול "הרגשתי כאדם כבוי שהלהבה אבדה מחייו". ומאוחר יותר, כשהוא מרגיש שהחיים שבו אליו, הדבר ניכר בתנועותיו, וגם בעובדה שהוא אומר "הרגשתי שהחיים שבו אלי". ואז אומר את זה שוב, ושוב, בשבע דרכים שונות, למקרה שלא הקשבנו או בדיוק יצאנו לשירותים בפעם הראשונה והשנייה והשלישית והרביעית.
על פניו, "איש ללא הגיון" נראה כמו יצירה של אידיוט שאין לו מושג ירוק בקולנוע. אלא שוודי אלן לא אידיוט; עובדה, הוא עושה סרטים טובים לפעמים. את הסרט הכל כך חסר תוכן הזה אפשר להסביר בכך שפשוט לא אכפת לו והוא רוצה רק לסמן "וי" גם על שנת 2015 כעוד שנה שבה יצא סרט של וודי אלן, או ואולי זה ההסבר היותר סביר שהוא מותח את הגבולות בכוונה. שהוא מנסה להבין עד כמה פראיירים יכולים להיות המעריצים המושבעים שלו, והאם יצליחו להצטדק ולמצוא זכות קיום אפילו לסרט הזה, שאילו היה מגיע מכל במאי אחר, כולם היו דוחים אותו על הסף כתסריט שלעולם לא היה צריך להגיע אל לפני המצלמות.
בשלב כלשהו בתחילת הסרט, פניקס אומר "אל תשכחו, רוב הפילוסופיה היא אוננות מילולית". ואם זאת לא הרמה להנחתה, אני לא יודע מה כן. "אוננות מילולית" היה יכול להיות תיאור מדויק של "איש ללא הגיון", אלמלא העובדה שאוננות היא בדרך כלל מהנה.
ומה אתם חשבתם על "איש ללא הגיון"? ספרו לנו בתגובות