דג קר

"השאלה הגדולה היא איפה אנחנו? איפה מחנה השלום? איפה מחנה השלום? איפה היה מחנה השלום מהרגע שנבחר אהוד ברק? איפה כל רבבות, מאות האלפים האלה, אשר בסקרי דעת הקהל אנחנו רואים שהם רוצים שלום. הם מוכנים לוותר על הר הבית, הם מוכנים לחזור לקו הירוק. מאות אלפים. איפה הם? ההיסטוריון שיכתוב את תולדות התקופה הזאת, הוא ימצא את ברק והוא ימצא את שרון ואת התנופה האדירה של המתנחלים, והוא לא ימצא את מחנה השלום. הוא ישאל, רגע, מה קרה לכל מאות האלפים האלה? איפה הם היו? איפה הם היו בשעה שהוכרע גורל מדינת ישראל אולי לדורות?"
(אורי אבנרי, מתוך הסרט)

באחד מרגעי השפל הגדולים שלו, צילם השמאל הישראלי סרט על גיבורו הרדיקלי אורי אבנרי, מנהיג גוש-שלום. דומה ש"הנדון: אורי אבנרי" הוא סרט שרוצה להסביר לעצמו ולקהלו כיצד נבנתה דמותו המיתית של אורי אבנרי ומיהו האדם שמסתתר מאחוריה. התורה ופרשנותה. יש לא מעט אנשים בין הים והקו הירוק שלא יודעים מה זה הדבר הזה שנקרא אורי אבנרי. לנוכח מצב זה והטמפרמנט הלאומי הנוכחי, מדובר בסרט כמעט פנימי. דיבור חרישי בקרב קבוצה של יודעי ח"ן. יותר מתמיד נדמה היום שמי שלא יודע כבר לא יידע לעולם. נאיביות קלה אצל יוצרי הסרט, שהתראיינו לעיתון "העיר", מובילה לאמונה כי ביכולתם לשנות. כדאי לפעמים לזכור שהקרנות בסינמטק תל אביב ובערוץ 8 הן לא מה שקרוי "פתוח לקהל הרחב".

אך בעבור מטרת ההסברה, סרט מעולה הוציאו תחת ידם הבמאי יאיר לב והמפיק דורון צברי. עבודה של שלוש שנים התנקזה למוצר דוקומנטרי שמצליח להיות בו-זמנית מקיף וגם מדויק, רגיש וגם חד, איכותי וגם בידורי. כשעוסקים בטקסט שהוא בחלקו הגדול שטיחת כרוניקה של סיפור חיים, קל מאוד להיסחף אל בין זרועותיה החמימות של בנאליזציית ההגשה. בשל זוויות הסיפור המקוריות שבוחר הסרט, לצד עדויות "חותכות" מצד גלריה של מרואיינים "בחסד עליון" (חברים לדרך, עיתונאים, אקס-לוחמים, אשתו רחל, בעיקר אשתו רחל), ויותר מכל בזכות דמותו המשוננת לעילא של המתועד, "הנידון: אורי אבנרי" היא יצירה עיתונאית-קולנועית שהבנאליות הקשה שפושה בענף התיעוד בישראל זרה לה לגמרי.

השכבה העליונה של הסרט – הצגת הפרסונה האורי אבנרית בנפתולי ההיסטוריה המקומית – היא באופן יחסי פשוטה, מה גם שאבנרי עושה את המלאכה עוד יותר קלה: כדי שלא יהיו כאן אי-הבנות, מיד בהתחלה הוא מעיד כי באיש ריב ומדון עסקינן. הבחירה לפתוח כך את המסע היא חשובה. זו הטענה הראשונה של הסרט: 50 שנים של התנגשויות חוזרות ונשנות בין אבנרי ושלטונות הממסד, אלה שיעלו ויופיעו בהמשך על המסך, הן תולדה של עימות חזיתי בין שני קטבים. זה לא קפקא. זה אבנרי. יוזף ק. לא ביקש לזנב בממסד. אבנרי מקדיש את חייו למלחמת חורמה בו. זה המימוש העצמי שלו. בגלל זה הדיבור שתמיד נשמע על המחיר שאורי אבנרי שילם על היצמדות "ערבית" לקרקע שלו, קרי לאמת שלו, הוא ממש לא רלוונטי. היום אנשים משלמים מחיר עבור כרטיס לסרט שבו הוא הכוכב.

היקש זה מהווה את החיבור הרעיוני לרובד התחתון, המעניין יותר בסרט. בחדר המלון בשטוקהולם, כמה שעות לפני שיקבלו אבנרי ורחל אשתו את פרס הנובל האלטרנטיבי עבור פועלם היפה למען השלום במזה"ת, מעודד הבמאי את אבנרי לדבר על יחסיו עם אשתו. "רחל אמרה לי שמעולם לא אמרת לה שאתה אוהב אותה," הוא זורק לאוויר. "אני לא אוהב אמירות טפשיות", עונה בקרירות אבנרי, "אמירות מהקולנוע ההוליוודי". ברגעים האלה פניה של רחל כל כך עגומות. "ברמה הבין-אישית, אורי מרגיש שאני חלק ממנו, וזה מאכזב אותו שאני צריכה לשמוע את זה", היא מנסה. אבל אורי כבר לא שם. הוא פותח רדיו נייד בעוצמה גבוהה שמכסה על המשך הנסיונות של לב לדובב אותה.

זו סצינה חזקה. אולי הכי חזקה בסרט. כמה קלפטע שרחל יוצאת כאן וברגעים רבים נוספים, ככה בן-זונה קר ומנוכר נחשף אורי. "מנותק מהמנגנונים הרגשיים", אומר עליו חיים הנגבי, איש גוש-שלום. חקר הפסיכולוגיה האבנרית, הציר השני שעליו נע הסרט, מגלה דבר מדהים: דמות פלקטית, חסרת ממדים, בעלת רמת ניכור סביבתי ועצמי קיצונית. איש ללא פסיכולוגיה. זו הטענה השנייה של הסרט. כמו הטענה הראשונה היא נוגעת בנפשו של אבנרי. האם הטענה הראשונה מסבירה את השנייה? ואולי בדיוק הפוך? מה שבטוח הוא כי שתיהן ביחד יוצרות את חידת האיש, זה עם הפנים הקודר והחוץ הכך-כך מוריק.

על-פי מה שפורסם, ניתק אבנרי את יחסיו עם הסרט. בסופו של דבר, לצופה המעמיק ב"הנידון: אורי אבנרי" אין את הזכות לתמוה על התנכרותו של האחרון לרגע שהקדיש לו השמאל.


* "הנדון: אורי אבנרי" משודר בערוץ 8 ביום שני (30 בספטמבר) ב-21:30 וב-24:35, וביום שלישי ב-10:40