לקרוא היום על רווקה מבולבלת שמכורה למגזינים ולספרי עצות ולא מפסיקה להתבכיין לחברות המושחזות והפמיניסטיות שלה, זה כמו לקום עכשיו ולהגיד שאתה חייב ללכת כי אתה ממהר למסיבת המילניום שלך - יעיל מאוד ולגמרי 99'. אז אמנם "בריג'ט ג'ונס: עובדות החיים", או בשמו המקורי "The Edge Of Reason", יצא לראשונה באותה 99' בדיוק, אז תרמית הרווקות היתה עדיין בשיאה ואפשר היה לעבוד על כל העולם שנורא כיף לחזור לבית ריק, אבל מאז עבר כבר זמן ו"אלי מקביל" ירדה וקארי בראדשו נכנסה להריון, וכל מיני בריג'ט ג'ונסיות התעוררו סוף-סוף מההאנגאובר שלהן, נרשמו למכון כושר, תפסו בחור והן ממלאות היום את שכונת סביוני כפר-סבא הבריטית, ולא כותבות שום יומן.
אפילו במדינת ישראל המפגרת נדמה ששכך קצת שיח הכוס הטורדני, ערב יציאת התרגום העברי של הספר, וגם אם את רווקה, ואפילו כזאת שאומרת שזה מגניב, את יכולה להודות בינך לבינך שאת קצת יוצאת מהאופנה. ש"בריג'ט ג'ונס: עובדות החיים" הוא קצת מיושן.
את "יומנה של בריג'ט ג'ונס" הראשון (שיצא לראשונה ב-96') קראתי בשנייה שהוא תורגם לעברית, במטוס בדרך ללונדון, ומיד הבנתי שגם אם שנים עוד יעברו ואנשים ייכנסו ויצאו מהחיים שלי, בתוך תוכי זה מה שאני אהיה לנצח: רווקה. לא רווק - אותו יצור נואש שעושה סיבובי מועדונים, בהם הוא מתאמץ להשיג אנשים בלתי מושגים, או לפחות לגנוב אותם לאספרסו קצר, במהלכו ידקלם כריכות אחוריות של ספרים כדי לטייח את העובדה שהוא בעצם מכור לפולחן הגוף שלו - רווקה. בית יפה, עבודה שווה, חברים מעטים אך איכותיים, פסיכולוג מבין, אלכוהול טוב, סמים אלגנטיים, מערכות יחסים מתוסבכות עם בחורים מסתוריים, רגשי נחיתות, מיטה ריקה. רווקה. ואפילו הייתי ועודני רווקה די מוצלחת.
ו"יומנה של בריג'ט ג'ונס", כמו גם נגזרותיו, הפכו במהרה לתנ"ך שלי ושל דומי. לאשליה מתוקה על המדף שגם החיים שלנו הם ספר טוב, שנון כמונו, מצחיק כמונו ועם הפי-אנד שפשוט חייב לבוא. אנגליה התמלאה במהרה בחיקויי בריג'ט ג'ונס שהפכו עיתונאיות אלמוניות כמו כריס מנבי ושרה מייסון לסופרות עשירות, ואני הקפדתי לקרוא בשקיקה ספרים עם שמות כמו "Sleeping Cutie" ו"Playing James" ולשכנע את עצמי שאלה החיים. אני וחצי מהעולם. לפני שבוע הייתי בלונדון ואני מוכן להישבע שפשוט אין שם ילדים בין הגילאים שנתיים לשש. פשוט כל הבחורות היו עסוקות בלהיות רווקות.
וב-98' הלן פילדינג, שכבר היתה מאוד עשירה ומאוד שנאה לראות את כל החיקויים שקמו לבריג'ט שלה, ישבה באיזו מסעדה לונדונית שווה - כזו שבריג'ט והקאסטה שלה בחיים לא היו מצליחים לממן - עם קולין פירת' השחקן אהוב ליבה, חברה הטוב ניק הורנבי והבמאית שרון מגווייר, ההשראה לשרון מהספר. "וורקינג טייטל" כבר עמדו לסגור איתה את הסרט על בריג'ט, והיא היתה להוטה להרוויח כמה שיותר כסף על המותג לפני שהוא בורח לה. הורנבי אמר לה שהיא טיפשה, ושאם יש לה שכל שתכתוב עוד ספר, וגם הוא יהפוך ללהיט ולסרט שגם אותו שרון תביים וגם בו קולין יככב. והיא הסכימה. שנה אחרי זה יצא הספר. שנתיים אחרי יצא הסרט של בריג'ט, לא רחוק ממועד יציאתו של "רווק פלוס ילד" של הורנבי. יו גרנט, חבר משותף, שיחק בשניהם.
את "עובדות החיים", ספר ההמשך ל"יומנה של בריג'ט ג'ונס", כתבה הלן פילדינג זחוחה ואהובה, רחוקה שנות אור מבריג'ט שלה, והיא כתבה אותו כדי שיהפוך לסרט. זה לא מעיד עליו דברים רעים בהכרח - כל הספרים של ניק הורנבי נכתבו בשיטה הזאת וכולם מצוינים - ועם זאת, זה ניכר בו וזה מציק לפעמים. בניגוד לספר הראשון שמלא היה בשנינויות פנימיות מושלמות ובניתוחי מצב רוח מדויקים ומשעשעים, השני מלא בסצינות. אין בו עלילה ממשית, חלילה - חיי הרווקה אינם עסק עלילתי. מדובר בדילוג הישרדותי בין חצי סיפור אחד לאחר - אבל הוא בהחלט מורכב מחומר בר-צילום. סצינת הילד האסיאתי במיטה של מארק. סצינת שדה התעופה. סצינת חופשת הסקי. ואם ראיתם את הסרט קשה שלא לראות לנגד העיניים את רנה זלווגר לאורך כל הקריאה.
ולמרות ש"עובדות החיים" הוא ספר טוב ומצחיק כמעט כמו קודמו, ולמרות שאני עדיין רווקה מטומטמת, מכור למשפחתי האורבנית (שזה חברים בבריג'טאית), וכל עולמי המוסרי מורכב משירי פופ זולים ושאלונים אמריקאיים במגזינים יקרים, נכון ל-2002 בריג'ט ואני כבר לא רלוונטיים. אנחנו עדיין משעשעים לפעמים, אך שהות ארוכה יותר מדי במחיצתנו תוביל אתכם למסקנה הבלתי נמנעת שאנחנו הרבה יותר מדי תקועים בקטע שלנו והגיע הזמן שנתחתן.
דוגמה: באזור אמצע הספר בריג'ט ומארק דארסי רבים ונפרדים. הוא מתקשר אליה. היא לא עונה. היא מתקשרת אליו. הוא רואה כדורגל ואומר שהוא יתקשר אחר כך. היא מצלצלת לחברתה ג'וד שאומרת לה שהוא חצוף ושהיא צריכה לצאת מהבית כדי לא להיות שם כשהוא מתקשר כדי להראות לו מה זה. האם זה לא הפרק האבוד של "אלי מקביל"? האם אנחנו עדיין מאמינים בשטויות האלה? האם לא סיימנו כבר לשחק את אותם משחקים ארוכים ודביליים שכל כך אהבנו לשחק בידיעה שסופם במסקנה הקבועה שאסור לשחק משחקים? האם הלן פילדינג לא התעללה קצת בבריג'ט שלה עם הרווקות הפתולוגית והנרקומניות הזאת של ספרי העצות, רק כדי להמשיך טרנד שכבר נגמר?
כי רווקות היא מצב זמני, עצוב לי להגיד את זה. היא תהליך, לא מטרה. תראו, אפילו זמורה ביתן לא הצליחו להתרגל לרעיון שבריג'ט עדיין רווקה, אז בכריכה האחורית הם מדווחים בצהלה ש"בריג'ט אמנם התחתנה - הישג מרשים לכל הדעות", למרות שהיא לא התחתנה ולא נעליים. היא מקסימום עלתה ערב אחד בחדר המדרגות והריחה ארוחת ערב מהדלת של השכנים, ושמעה קטעי שיחות, ונכנסה הביתה וגילתה שהוא יותר קר מהמדרגות, והבינה שהיא לא רוצה להיות לבד יותר. אני מקווה בשבילה. וגם אם לא, אני מבטיח לחשוב שזה עדיין נורא מצחיק.
עידן הנדוניה
30.9.2002 / 10:03