בסופו של יום, הזמר הקנדי-אתיופי דה וויקנד (The Weeknd) הוא עוד דוגמה מנצחת למהפכה שעשה האינטרנט בעולם המוזיקה בעשור האחרון. הרשת הפכה למקום הכמעט-בלעדי שבו מתגלים הדורות הבאים של כוכבי הפופ, ועושה את החיים קלים לכל הצדדים המעורבים. מצד אחד לאמן, שמצליח תוך זמן קצר לצבור כמות קהל עצומה (את טרילוגיית המיקסטייפים החינמיים שלו הורידו 8 מיליון אנשים), ומצד שני מאפשר למגלי הכישרונות בחברות התקליטים לעשות הימור בטוח יותר ולהחתים רק את מי שהם מאמינים ישפר להם את המאזנים בשנים לבוא. לפני כשבועיים, כשתפס נוכחות בטופ 10 האמריקאי עם שלושה שירים במקביל, הסתבר שמישהו בחברת התקליטים "ריפבליק" בהחלט הימר נכון, כשעל הדרך הוא מאפשר לדה וויקנד לסכם את החלק הראשון של הקריירה שלו, רגע לפני שהוא הופך לפופסטאר שגם דודות אוהבות.
ב"ניו יורק טיימס" כבר הספיקו להשוות את אלבומו המתקרב "Beauty Behind The Madness," שייצא בסוף אוגוסט, לאלבומה האחרון של טיילור סוויפט "1989", שהפך אותה סופית מכוכבת קאנטרי חיננית לילדים, לכוכבת פופ עולמית שאוחזת בחבר סופרסטאר-דיג'יי, מסתובבת עם דוגמניות ונערצת על ידי מיליוני היפסטרים שלא יודעים איפה לקבור את עצמם מהבושה.
גם דה וויקנד נאלץ לעמוד בימים אלה במבחן ההיפסטרים, רק מהכיוון ההפוך, כשתוך חמש שנים הצליח להפוך מדמות אניגמטית שמחלקת שירים סליזיים על סקס וסמים וארנ'בי ברשת, למכונת מיינסטרים משומנת שבימים אלה אוחזת באחד מלהיטי הפופ הכי נדבקים של השנים האחרונות, "I Can't Feel My Face" (אפילו טום קרוז נפל), שעליו חתומים בין היתר מקס מרטין, האיש שמניע את תעשיית הפופ בשני העשורים האחרונים, ומייקל ג'קסון (ברוחו), הפופסטאר הכי גדול במאה העשרים.
דה וויקנד, או בשמו האתיופי המקורי אייבל טספיי (הוריו עברו לקנדה באייטיז), אולי מזכיר את ג'קסון בסגנון השירה ובמחוות הפלצטיות (כמו שאפשר לשמוע בקאבר המוקדם שלו ל-"Dirty Diana"), אבל ההשפעות המוזיקליות שלו רחבות יותר, גם אם בקצה השני שלהם נמצא בסופו של יום זמר מטונף כמו ר. קלי. כשהסמפולים בשיריו מגוונים קצת יותר מעוד סימפול סיקסטיז כזה אחר, ולקוחים בעיקר מעולמות האינדי והאלטרנטיב. האקלקטיות המוזיקלית היא אולי לא המצאה שלו, אבל אין ספק שהוא אחד ממובילי וממציאי ז'אנר האינדי ארנ'בי, ששלט במצעדי הסאונדקלאוד בשלוש השנים האחרונות עד שהפך למאוס ולעוס, אבל הביא לעולם בין היתר שמות כמו פרנק אושן ו-FKA Twigs ועוד שלל יוצרים חדשים ששכללו את הז'אנר.
אבל עם כל הכבוד לשניים המוזכרים למעלה, דה וויקנד כאמור שואף הרבה יותר גבוה. בשנה האחרונה הוא החליט לעלות על המסלול מהיר לכוכבות, גם במחיר איבוד המעריצים הוותיקים ואהדה אצל מובילי דעת הקהל. ההצלחה חוצת הז'אנרים של "Can't Feel My Face", מלמדת שנכון לעכשיו הוא מצליח לשרוד גם שם, אם כי במחלקת השיווק לא לקחו סיכונים ודאגו לשחרר במקביל גם סינגל שיזכיר למעריצים מתחילת הדרך את החומרים הישנים ("The Hills"),שזוכה גם הוא להצלחה גדולה.
למעשה, נראה שלא מעט מוחות מנהלים בעדינות את הטרנספורמציה בקריירה של דה וויקנד, שמהלך כרגע בין הטיפות. זה התחיל ב-"Earned It" המופתי, שם שמרו על אווירת הסליז בחיבור לפסקול "חמישים גוונים של אפור", ונמשך ב-"Face", שאולי נעים לכל אוזן מיינסטרימית שלא מאסה הקיץ בגרוב של אפטאון פאנק, אבל מבט בטקסט מלמד שחיבור בין סקס לסמים עדין שם, כשהוא משווה בכיף בין תשוקה ואהבה להיעדר התחושה בפנים הנובע משימוש בקוקאין.
גם אם דה וויקנד ממשיך להתארח בלא מעט קטעי היפ הופ (בכל זאת, דרייק נתן לו את ההזדמנות הראשונה) כדי לשמור על קרדיט ברחוב, כאילו אין מספיק כריס בראון בעולם, קשה להתעלם מהיתדות שהוא תוקע כרגע בעולם הפופ. למשל בדואט המעולה עם אדריאנה גרנדה ב-"Love Me Harder", או בחיבור לאושן אילבן של עידן האינסטגרמס סלבס, כשהנוכחית שלו היא אחותה של הסופרמודל ג'יג'י חדיד, אחת מחברותיה הטובות של טיילור סוויפט. עכשיו תעשו אחד ועוד אחד.
עם כל אלה ביד, וכששמו רץ באינסוף פלילייסטים מגוונים חוצי ז'אנר וגיל בכל רחבי העולם, אין ספק שההתפוצצות, שכבר מתרחשת בימים אלה, תגיע לשיא עם צאת אלבומו השני בסוף החודש, שצפוי להפוך מיד לאחד האלבומים המדוברים של השנה, אלא אם החדש והמפתיע ד"ר דרה ביום שישי יקח לו ולכל השאר את הררי הבאזז.