פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עיניים גדולות 31: הסרט הכי מטורף שנעשה על אנטישמיות?

      קומדיה צרפתית חדשה מאיימת להתגלות כסרט הכי פרוע שאי פעם נגע בסוגיית האנטישמיות. וגם - הבמאי הישראלי שכבש את ניו יורק ובלוג חדש שעושה סדר בוודי אלן

      איוון אטאל (מערכת וואלה! NEWS , פסקל לה סגרטן)
      בסוף עוד יהיה שערורייתי יותר מאבא שלה. איוון אטאל עם זוגתו שרלוט גנסבורג (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      "ליהודים יש כסף", "היהודים בכל מקום", "היהודים הרגו את ישו", "היהודים דואגים זה לזה" ו"נמאס כבר לשמוע על השואה". אלה שמות חמש האפיזודות המרכיבות את מה שמסתמן כאחד הסרטים השערורייתיים של השנה הבאה - קומדיה פרי עטו של התסריטאי, הבמאי והשחקן היהודי-צרפתי איוון אטאל, שהחליט לנקוט בגישת ההפוך על הפוך כדי להתמודד עם סוגיית האנטישמיות בארצו.

      על הכוונה לעשות את הסרט כבר פורסם בעבר, והתקשורת בארץ ובעיקר בצרפת גם סיקרה את הפקת חלק ממנו בישראל, אבל רק השבוע, לכבוד סיום הצילומים שלו, חשף העיתון JDD בפרטנות את תוכנו והבהיר כמה רחוק הוא הולך. נשף חגיגי של צרפתים חובבי הרייך השלישי; סוכני מוסד הבונים מכונת זמן כדי למצוא את ישו ולדאוג שלא היהודים יסומנו כאשמים במותו; וגם התייחסויות ישירות לטבח במערכת שרלי הבדו ובהיפר כשר - אלה הן רק כמה דוגמאות למה שמצפה לנו בקומדיה.


      לא פלא, אם כך, שאטאל התקשה לגייס מימון להפקת הסרט. הוא נאלץ לבקש מן המשתתפים בו, ובהם שמות בסדר הגודל של דני בון, מן הקומיקאים המובילים בצרפת, להסתפק בשכר מינימלי. הם הסכימו, וכך התאפשרה השלמת הפרויקט, שעוד אין לו תאריך הפצה וגם אין לו שם.

      במקור, השם היה אמור להיות "מאושרים בצרפת", אבל כרגע מחפש אטאל חלופה אחרת יחד עם מפיקו תומה לנגמן, מי שעמד בזמנו מאחורי ההצלחה של "הארטיסט". לפי הדיווח בעיתון, הם זרקו לאוויר בצחוק אופציות כמו "גויז דונט קרי", אבל כרגע האופציה הריאלית ביותר היא לקרוא לו "lesjuifs#".

      מחוץ לצרפת, אטאל מוכר בעיקר מהופעתו ב"שעת שיא 3" ומהיותו בן הזוג של שרלוט גינסבורג. בארצו הוא ידוע גם בשל פועלו האמנותי, אבל גם הודות לתמיכתו הציבורית ארוכת השנים בישראל, בה נולד לפני שעבר עם משפחתו לצרפת.

      "עשיתי את הסרט הזה כדי להראות כמה אני אוהב את צרפת", הסביר בראיון ל-JDD, "וגם עד כמה אני עצוב מכך שיהודים בוחרים לעזוב אותה". מן הסתם, עוד נשמע ממנו ומאחרים הרבה סביב הסרט הזה, אבל לא בטוח מתי אם בכלל נראה אותו בארץ, שכן כרגע מסתמן כי המפיצים המקומיים לא קופצים עליו. אז הנה עוד הוכחה שהיהודים לא באמת שולטים בעולם - אפילו חשיפה בארץ הם לא יכולים לסדר לעצמם.

      הגננת (יח"צ)
      הולך טוב גם עם בגט וגם עם קולה. מתוך "הגננת" (צילום: יח"צ)

      בדיוק לפני שנה יצא "הגננת" של נדב לפיד לאקרנים בצרפת והוכתר שם כאירוע קולנועי. המלעיזים הפטירו אז בזלזול שזה בסך הכל הצרפתים והטעם המוזר שלהם ומיהרו להכריז על לידת עמוס גיתאי חדש, אבל השבוע התברר שגם האמריקאים אוהבים את הקולנוע היפה והמיוחד של היוצר הישראלי הצעיר.

      וכך, "הגננת" עלה בסוף השבוע האחרון בניו יורק והתקבל שם בתשואות רמות עוד יותר מאשר בפריז. בין השאר, הוא נבחר להיות הסרט שיעטר את העמוד הראשון במוסף סוף השבוע של הניו יורק טיימס, המשבצת התקשורתית-קולנועית היוקרתית ביותר אמריקה, והמבקר של עיתון זה, כמו גם קולגות שלו במקומות אחרים, גמרו את ההלל על הדרמה הישראלית. "סרט של הקולנוען הישראלי המעניין ביותר כרגע", "אחד הסרטים הטובים של השנה" ו"מטלטל בצורה בלתי רגילה" הם רק כמה מן המחמאות שקיבלה הפנינה תוצרת הארץ.

      בסופ"ש האחרון, היא הוקרנה רק על מסך אחד בניו יורק. כעת תרחיב את הפצתה ובהמשך תגיע גם לחוף המערבי. אז יעמוד לפיד בפני מבחן אמריקאי מחודש - האם, כפי שקרה בישראל, הסרט יתקשה למצוא קהל? או שמא ישחזר את הישגיו בקופות צרפת גם בתפוח הגדול ובעיר המלאכים? מה שבטוח, המבקרים האמריקאים אמרו את שלהם - "הגננת" הוא סרט שצריך לראות.

      וודי אלן (GettyImages , פסקל לה סגרטן)
      המספרים מאחורי הגאונות. וודי אלן (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      אין בישראל בלוגים רבים שמתעסקים בקולנוע, לכן לידתו של כל אחד חדש היא תמיד סיבה למסיבה, בעיקר כשהם עושים זאת מזווית אחרת. קבלו אם כן בכפיים את Movieball, שאמנם הוקם בידי הישראלי רותם יפעת, אך מתפרסם באנגלית ולפחות בשני הפוסטים הראשונים שלו, בוחן את הוליווד.

      יפעת עושה כך דרך שילוב בין שתי אהבותיו הגדולות - קולנוע וסטטיסטיקה. בגישה שעד כה אפיינה ניתוחים ספורטיביים, הוא משתמש בכלים אנליטיים כדי לפרק לגורמים סרטים, יוצרים ומה שביניהם. בפוסט הראשון שלו, למשל, הבלוג לוקח את כל הפילמוגרפיה העשירה של וודי אלן, כולל "איש ללא היגיון" הטרי כמובן, ועושה בה סדר באמצעות מספרים ונתונים.

      הפוסטים משלבים בין גרפים וטקסט, ומובן שלבלוג יש גם עמודי פייסבוק וטוויטר המעלים תוכן נפרד. עתה מעניין יהיה לראות אם למרות הרוח האמריקאית שנושבת בו, הבלוג הישראלי יפנה מבט גם לקולנוע המקומי. אחרי הכל, מפיקים כאן כל כך הרבה סרטים מדי שנה, שבטח לא חסר לו מספרים להתעסק בהם.