עטיפות האלבומים של מיו מזעזעות. על האלבום החדש שלהם מתנוססת מעין צלחת פסח שילד קשקש בגן, מונחת על רצפת שיש מהאייטיז כשמעליה הוסיפו בתוכנת פיינט עוד ארבע גרסאות קטנות של אותה צלחת לצד איורים של (כנראה) חברי הלהקה כביצים. מוטיב הביצים הופיע גם בעטיפת האלבום הקודם, במרכזה מופיעה דמות מכוערת של מעין ברבאבא עם אוזני פרפר, ברבאבא קטן יותר בתור אף ושתי ביצים קשות במקום עיניים (אגב, לאלבום האוסף שלהם הם קראו "ביצים זה מצחיק" אז אולי יש אמת מאחורי הקונספירציה). עטיפת האלבום שלפניו נראתה כאילו מישהו ניסה לייצר אשליית פוטושופ מתוחכמת ולא כל כך הצליח לו. עטיפת האלבום שלפניו דווקא סבבה. אבל השם. לאלבום קוראים "Frengers" כשהם מתעקשים להסביר שמדובר בהלחמה של המלים Friends ו-Strangers ומאז באופן עקבי קוראים כך למעריציהם.
האלבום שאחריו נקרא "מיו ועפיפוני ידי הזכוכית". אם זה לא נשמע פלצני מספיק אז זה שאחריו נקרא "לא יסופרו היום סיפורים נוספים, אני מצטער הם נשטפו. אין יותר סיפורים, העולם אפור, אני עייף, בוא נישטף מכאן". באנגלית לפחות זה מתחרז. האלבום החדש נקרא בפשטות לא פחות מעצבנת "+-".
משום מה מיו מתעקשת לצייר את עצמה כלהקה יומרנית ומטופשת, ואפילו לא נכנסנו למוזיקה עצמה. הטקסטים למשל, פשטניים עד כדי מבוכה. "אני רוצה לנשום בקרן שמש", מתפייט יונס בייר, סולן הלהקה, בשיר "Satellites" מהאלבום החדש. "אני רוצה להיות עם נערה כמו היא", הוא ממשיך בעילגות. "את גבוהה כמו ג'ירפה שצריך לטפס כדי למצוא את הראש שלה", הוא שר באחד הלהיטים הגדולים של הלהקה "The Zookeeper's Boy". "אבל אם יש תקלה, את כמו יען, הראש שלך נטמן בחול". גם הפעם, באנגלית לפחות זה מתחרז. והמוזיקה עצמה? בואו נגיד שהדמיון הפונטי המבלבל למיוז קיים, לפחות אסוציאטיבית, גם בשירים עצמם. עם פחות דיסטורשנים אבל עם אותו הפאתוס ואותה הרצינות התהומית שמאוד הגיוני לאהוב כשאתה בן טיפש עשרה וקצת מביך כשאתה בן 30.
אני מתנצל על פרץ השליליות כלפי הלהקה, אבל האמת היא שלמרות כל הנכתב לעיל כבר קרוב לעשר שנים שאני פשוט אוהב אותה. וזו אנומליה שנתקלו בה חובבי מוזיקה לא מעטים. אתר "פיצ'פורק" למשל, עם כל ההילה הצינית וההיפסטרית שלו, כבר שלוש ביקורות ברציפות כותב בהתנצלות שמדובר בלהקה "לא מגניבה" אבל נותן להם ציונים בממוצע של 8.
ובכל זאת אלבומה החדש, שהגיע אחרי שש שנות הפסקה, התקבל בקרירות יחסית. כנראה בגלל המקום הבטוח שמצאה לעצמה בין הכיסאות. מצד אחד ארטיסטיות ויומרנות (שלא לומר פרוג-רוקיסטיות) שמרחיקות אותה מהמיינסטרים, מצד שני ארטיסטיות ויומרנות (שלא לומר פרוג-רוקיסטיות) שמרחיקות אותה מהקול קידס של להקות האינדי. אם אתם צריכים רפרנס תרבותי אז כן, גם מיוז מחזיקים בפוזיציה דומה.
מיו הוקמה בדנמרק ב-1997 ואת תהילתה התחילה לצבור ב-2003 עם אלבומה השלישי "פרנג'רס". לשיא אמנותי הם הגיעו ב-2006 עם "Mew and the Glass Handed Kites", ארבעה עשר שירי פופ קצרים שמתחברים לכדי יצירה אחת ארוכה, עמוסה ואינטנסיבית. למרות שבאמת מדובר ביצירה מונומנטלית, האלבומים הבאים לא כשלו לייצר רגעים דומים. האזנה שטחית לאלבום החדש עלולה לרמוז שהם נתקעו בנוסחה אבל אפשר למצוא תזוזה מסוימת בסאונד שלהם, גם אם בהקשר לקולו הילדותי של בייר המלה "התבגרות" נשמעת קצת מוגזמת.
השירים הפעם מתמסרים בפחות קלות. את הבעיטות הפופיות הקצרות והמדויקות משני האלבומים הקודמים החליפו שירים שלמעט אחד לא יורדים מארבע דקות. שני הסינגלים שיצאו מתוכו אף עוברים את גבול החמש דקות. בכל אלבום יש להם בלדת כוח אחת קורעת לב ("Comforting Sounds", "White Lips Kissed" ו-"Cartoons and Macramé Wounds" בהתאמה. רק למקרא השמות נקרע לי קצת הלב) בעוד באלבום החדש יש ארבע כאלה (השיא מגיע בשיר "Rows", לא פחות מ-10:43 דקות של רגש מתפרץ). שאר השירים נשמעים כמו גרסה קיצית לסיגור רוס, וגם שם ההשוואה מצביעה על קלילות יחסית בלבד.
האם הם אי פעם יגיעו להצלחה מיינסטרימית אמיתית? ההשערה שלי היא לא. אם הם היו רוצים הם כבר היו שם. יש להם את היכולת אבל לא את הרצון. אבל דווקא מפריזמה אלטרנטיבית היה נחמד אם הם היו זונחים קצת את הכבדות והפלצנות, או לפחות ממסגרים אותם למידות המדויקות של העפיפונים מזכוכית. כך או אחרת מיו היתה ונשארה מהלהקות האלו שקצת מביך לאהוב אבל אוהבים מכל הלב.