גם בלי קשר לנסיבות האקטואליות המקומיות, אפשר להגיד שהתזמון של ההופעה של האנטלרז אתמול בבארבי בתל אביב היה כמעט מושלם. מעטות הפעמים בהן קהילת האינדי הישראלית זוכה להופעה של להקה רלוונטית בזמן הנכון שבו היא פועלת, בלי ביטולים, בלי הצורך להשתמש בקאמבקים, עם רפרטואר די משמעותי של אלבומים מרשימים. לכל מוזיקה עם אפקט קתרטי כמו זו של האנטלרז יש מקום בארצנו הקטנטונת, אך אחרי שבוע של שנאה גרידא, היה צורך גדול יותר לתרופה משחררת ומבינה. ה"הוספיס" הפואטי בהנהלתו הפאלצטית של פיטר סילברמן נראה מתאים להלך הרוח הקולקטיבי הטעון, ובקיץ הקשה שתפס את הארץ על חם ולח, נראה כי הוא גם יצנן קצת את מזג האוויר עם מוזיקה שמזכירה יותר את החורף.
האנטלרז - פעם פרויקט יחיד של סילברמן ומאז ימי אלבום המופת "הוספיס" אי שם ב-2009 טריו של מולטי-כלים - היוו חלק מהנוף האינדי של העשור הקודם וממשיכים לעשות זאת גם בזה הנוכחי. בעידן שבו ניכר הייבוא הניו-יורקי של פוסט פאנק ולאחר שפרצו את הגדרות הז'אנרים עם ערבוב של מיטב תתי-התרבויות, הם סיפקו יד נוספת בתופעת צד חולמנית, והפיקו מלנכוליה מוזיקלית של מוות, אהבה, זהות ואכזבה. פיטר סילברמן התבלט מעל כולם בזכות יכולותיו הליריות, מן מספר סיפורים חצי-מובנים הלוקח סיטואציות מוכרות וממחיש אותן בתוך מטפורות ותמונות חשוכות. חברי הלהקה הגיעו לארץ לאחר הוצאת אלבום חמישי בשם "Familiars" שהמשיך באותו קו עגמומי, עם קורט של תקווה מעל הכל, שבמינונים נכונים היה לחומריו הרבה פוטנציאל להלך קסמים על הקהל אמש, והתוצאה הייתה כפי שהיה מצופה.
כיאה לארצנו הנעה בין קיצון אחד לשני, הערב התחיל הרחק מהאטמוספירה האיטית של האנטלרז. קאט אאוט קלאב המחממים תרתי משמע, בהנהגתו של ניצן חורש שהעז והעלה איתו עוד שבעה אנשים מוכשרים לבמה הקטנה, מילאו את הבארבי בהרבה שמחת חיים עם שירים שנעו בין מקצבים שונים. הספיק שיר אחד כדי להזכיר את נעלי הריקוד האדומות בימי האייטיז העליזים של דייויד בואי, דניאלה מילוא ודורון טלמון המפזזות המתיקו את השירים בקולן המגוון והדובדבן הגיע בדמות סקסופון בידיו של רועי בר יהודה שהוסיף עוד לאקלקטיות של החבורה, ובתוך המיקסר הממוזג של הבארבי, חלק מהמסיבה על הבמה חדרה גם אל הקהל המרוצה.
לאחר שהשמינייה הקיצית ירדה מהבמה, וכשסוף סוף סילברמן יחד עם דארבי סיסי ומייקל לרנר החל במופע הראשי, פתאום הבמה נראתה מרווחת יותר. כשסילברמן שיחרר עכבות והחל לפסוע ולפזז על הבמה, היה נראה כאילו הוא ריחף לו בין עננים והקרשים מתחתיו היו רק תפאורה שקרנית. טיפול גירוש השדים של הלהקה החל כבר עם השיר הראשון "Drift Dive" מתוך האיפי בשם "Undersea" שכשמו כן הוא, סחף בגיטרות חולמניות את הקהל פנימה מעל פני המים שעוד נשאו הדים של המסיבה שקדמה להם. הקהל נשאב אל הסאונד החללי של הלהקה ב"Doppelgänger" בו הפיק סיסי פינק צלילי חצוצרה מפתים. בהופעה שכללה בעיקר שירים מ"הוספיס" המופתי, המטופלים בקהל כוסו בשמיכות גיטרה שמצאה שיאי דיסטורשנים בסופם של שירים, ולחץ הדם נשמר יציב בידיו המתופפות של לרנר. קול המשי של סילברמן התלפף מסביב לעגמומיות וכמו צינור אינפוזיה החדיר נוזלים מרגיעים, תוך כדי שעבר בין סולמות נמוכים לדיבוקים גבוהים של קול שאין הבדל בין מה שהוקלט ממנו באולפן למה שנשמע על הבמה.
בתגובה לאותו בליצקריג של רגשות שסופק ע"י הלהקה, נראה כי הקהל מצא לעצמו את הקצב להתנועע לפיו והטיפול התקבל במחיאות כפיים סוערות לאחר כל שיר. העובדה ש"הוספיס" כיכב ברשימת השירים גרע מההופעה ברגעים קטנים בהם הרגישה מונוטונית וחוזרת על עצמה, אך התוספות של שירים מהאלבומים הרביעי והחמישי, "Burst Apart" ו-"Familiars" הוסיפו גיוון. "No Widows" קיבל ביצוע שהתעלה על זה מהאלבום, "I Don't Want Love" הטעון בשבריריות נבנה להיות עוצמתי יותר, ואיזה כיף ששיר כמו "Director" קיבל את הביצוע המכובד המגיע לו ושט לו אל סערת כלים במה שהיה אחד מהשיאים של הערב. נראה כי הקהל הישראלי גם הוא הטיל את הקסם הטיפוסי והחם שלו על הלהקה, וסילברמן הקפיד להודות באנגלית או בעברית, ואפילו פלירטט עם מילים כמו "יופי" בשביל לרצות את הקהל המרחף, התנצל לאחר שהתבלבל במילות השיר וסיים עם טיזינג קצר על אפשרות לבוא להופיע פה בשנית.
לסיכומו של ערב, הטירוף של קאט אאוט קלאב נשכח כמעט לגמרי לאחר הדיפרסיה, ובכל זאת התחושה לא הייתה שדיכאון הוא זה המתפרץ ממילותיו של פיטר סילברמן, אלא משהו יותר אינטנסיבי. כאילו למילים נולדה משמעות חדשה על הבמה והן הפכו להיות יותר כמו משככי כאבים, מגבירים את הרגש ולאחר מכן מרגיעים את הפצעים. הערבוב בין שלושת האלבומים עזר להופעה לנוע לכיוון טוב, המינון לא היה שווה, אך הליטופים הווקאליים המיוחדים במינם של סילברמן חבשו כמעט כל פגם שיכול היה להיות, והתוצאה הייתה כזו שכל מי שהכיר אותם לפני כן ובא לחזות בהם בלייב יכול היה לצאת בידיים מלאות ולב מרוצה, ובתקווה גם מתאחה. מועדון הבארבי ידע בהיסטוריה הארוכה שלו כל מיני סגנונות, ונראה לי כי הכי יפה לו כשהוא לבוש בגוונים אינטימיים, כאשר הלילה הוא חלק גם מהמוזיקה בפנים.