קשה לחשוב על דבר גרוע יותר מתאונת דרכים. רגע אחד של חוסר תשומת לב גורם לכך שכל החיים משתנים, בהנחה שבכלל נשארת בחיים (לפעמים זו לא ממש האופציה המועדפת). הצרה היא שגם פציעה שמוגדרת כקלה עלולה לעשות את המוות, ובכל מקרה, שום דבר לא יהיה כשהיה, לפחות בתקופה הקרובה.
מייקל אודל, גיבור "מגוחך להפליא", רומן הביכורים של האוסטרלי מארק למפרל, יוצא לג'וגינג כשלפתע מגיחה מהכביש נהגת טויוטה ומעיפה אותו באוויר. ברגעים הראשונים הוא בטוח שחייו הגיעו אל קצם, ואז בעודו באמבולנס התחושות מתחילות לחזור אליו. מובטל מבחירה לאחר שהלך בעקבות מיזם כושל (רב מכר בפוטנציה שהוא כותב ולא ממריא), עם בת בגיל ההתבגרות, בן בגיל ההשתטות ואישה שקורסת מהעומס שנפל עליה, התאונה הזו היא לא הסוף עבור אודל. נהפוך הוא, היא ההתחלה במסכת של צרות שמי יודע מתי ואיך תסתיים.
אם פונים היישר לשורה התחתונה, יש תחושה שרומנים כמו "מגוחך להפליא" כבר קראנו בעבר. הסגנון הקליל שלמפרל מלביש על סיטואציות כבדות, יחד עם התחושה שהספר נכתב גם בתור תסריט פוטנציאלי, מזכירים מאוד את ג'ונתן טרופר. אלא שמייקל לא יהודי-אמריקאי, הוא בסך הכול אוסטרלי בורגני, פרט לכאורה קטן, אבל כזה שעושה הבדל גדול. מעבר למקומות, השמות והדמויות, למפרל דואג להדגיש כדי שנדע את זה. הגיבור שלו הוא מבקר קולנוע שמכור לסרטי "מקס הזועם", עובד על הספר "שקיעתו של הקולנוע האוסטרלי" ומקונן על כך שבאמריקה הוא כבר היה מוציא כסף מהביטוח על תאונה כזו, אבל פה לא. למפרל החליט שהוא לא ייצר קיטש אמריקאי, אז הוא עושה קיטש אוסטרלי. התוצאה הסופית דווקא לא רעה בכלל.
עם טייטל כמו "לפעמים צריך להתפרק כדי לבנות את עצמך מחדש" שמופיע על הכריכה הקדמית, אפשר להבין שלא משנה לאילו צרות ייכנס אודל, הכול יתחבר בסוף. למרות זאת, השתלשלות האירועים עדיין הופכת את "מגוחך להפליא" לספר חביב ביותר ששווה לקרוא, גם בזכות החן והקלילות של למפרל, אבל בעיקר בשל הסגנון המיוחד שבו נקט כדי לספר את הסיפור. הגיבור שלו אינו מדבר בגוף ראשון אלא בגוף שני, בפניה ישירה אל הקורא ("אתה מסב את הראש מהדשא כדי לשאוף אוויר", "אתה קולט שאתה לא יכול לזוז"). זו לא טכניקה אהודה במיוחד, אפשר בקלות לראותה כמתחכמת ומעיקה, בעיקר מאחר שהיא מציבה את האחריות שבין הגיבור לקורא באמצע שום-מקום. למפרל לא ממש מחליט אם הגיבור שלו רוצה להיות מספר-עד או מספר כל-יודע, לכן הוא בוחר בשניהם. רק לקראת סיום חלה תפנית בעמדה זו של מייקל, הוא עובר לגוף ראשון והסיטואציה שבה הוא עושה זאת מסבירה שלבחירה של למפרל הייתה סיבה, והיא מקסימה.
למפרל לא מהסס להשליך הרבה מחשבות משעשעות, תוך הפרה בוטה של כל חוקי פוליטיקלי קורקט. כשמייקל שוכב בבית החולים הוא קולט שהאחות עומדת לגזור לו את התחתונים וחושב על כך ש"אני לא רוצה שהיא תבדוק לי את הזין", ברופאה ההודית שלו הוא מזלזל כי, נו, היא הודית, והוא שופך גם לא מעט אור על צרותיהם של בני המיעוטים, שסובלים כפי שסובל כל שחום עור בארץ לבנה. הסיטואציות מורכבות אבל משעשעות, ובעיקר נותנות הצצה לאורח החיים של משפחה אוסטרלית מהפרברים. זה נקרא כמו שזה נשמע בקלילות ועם הרבה הומור והזדהות, כי גם אם לאוסטרלים אין פיגועים, סכסוכי גבול ותקריות שוקולד, עדיין יש להם את הצרות של כל משפחה מערבית.
כמו כל רומן ראשון, גם "מגוחך להפליא" אינו חף מטעויות, במיוחד בעיצוב הדמויות. כך, למשל, מייקל מתאר את הבת שלו רוזי כ"שונאת את הוריה, את בית הספר ואת החיים, בסדר הזה". למעשה, רוזי לא מתגלה באף שלב כמי ששונאת את הוריה וגם לגבי שני הסעיפים האחרים יש ספק גדול. ככלל, בני המשפחה של מייקל משורטטים כדמויות טובות מדי, ודמויות טובות מייצרות דרמה רעה, אבל למפרל מתגבר על המכשול שהוא עצמו יצר, וגם אם הרומן שלו בוסרי במקצת, הוא עדיין חינני מאוד ומספק לא מעט חומר למחשבה.
"מגוחך להפליא" / מארק למפרל; כתר, 222 עמודים. תרגום: נילי לוי