ישנה תופעה בעולם המוזיקה האלטרנטיבית, דורות מתחלפים בקצב דינמי וטרנדים מתחלפים מדי יום, ולפני שבוב דילן מספיק לזמר את השורה האלמותית "הזמנים הם א-משתנים" כבר מפציעה לה להקת הייפ חדשה. עקב אותם שינויים, קטנים או גדולים ככל שיהיו, נוצרים אזורים שחורים בהם שורצות להקות אלטרנטיב שאינן מצליחות תמיד לפרוץ אל התודעה של הדור הבא. בין הולווט אנדרגראונד לפליטווד מק, בין הסמית'ס והפיקסיז ל-אר.אי.אם, ישנם שמות שאינם מדלגים להם בפסגות היכל התהילה, ובין הדורות נוצרים תהומות גדולים של נשייה. כזה הוא הסיפור עם להקת לונה, שלולא הגעתם לארץ לא הייתי מודעת לקיומם. את הדור שגדל עליהם הודאה בפשע כזה אולי תקומם, אולי תגרום להם להיאנח לשנייה על דור מאכזב שלא מבין מה הושפע ממי, ואני לא שופטת כי מי יודע מה אעשה לילד שיעבור בדרכי יום אחד וישאל אותי מה זה אינטרפול או אלבואו. בגלל כל זה, נראה כי זו ברכה להביא להקות כאלה לארץ כדי להזכיר לאילו המאזינים דרך הטרנדים המקומיים מי היה שם לפני כן.
לונה היו שם הרבה לפני. כשלהקות עכשוויות כמו Deerhunter, Real Estate ו-Tame Impala עדיין לא גידלו זרע וביצית, הפופ האלטרנטיבי נח בשלווה בתוך הרחם החם והיצירתי של דין וורהאם, סולן הלהקה שהקים אותה לאחר שלהקת תהום נשייה אחרת שלו בשם "Galaxie 500" התפרקה. לונה החלו את דרכם בשנים 1992, והמשיכו את בשורת הפופ האוונגרדי של הולווט אנדרגראונד שממשיך לרחף אי שם בין החולמני והפואטי. תוך כדי שבעה אלבומים הם עברו כמה שינויי כוח אדם שכללו גם את הצטרפותה של הבסיסטית בריטה פיליפס, שהפכה לפרטנרית בחיים של וורהאם, והודיעו על פירוק ב-2004. עשור לאחר מכן התאחדו חברי הלהקה (כולל שון עדן על גיטרה ולי וול על תופים) והודיעו על סיבוב הופעות שנחת אמש (חמישי) במועדון הבארבי. הם ציוותו אליהם את כריסטופר פורפורה שמופיע תחת שם הבמה Cheval Sombre ("סוס שחור/אפל" בתרגום חופשי), אמן אמריקאי שעבד עם פיטר קמבר/סוניק בום (Spacemen3) ועם וורהאם ופיליפס על חומרים חולמניים משלו.
הסוס האפל, כשמו כן הוא, התחיל את הערב עם שירים איטיים וארוכים כשרק הוא על הבמה מנגן גיטרה אקוסטית. "זה נחמד לנגן מוזיקה שקטה בתוך מועדון שמיועד לרוקנרול," הוא הסביר בנימה היפית ומעופפת בין פריטות רכות שנעו בין הפולק לבלוז, בין הטריפים שהזכירו ימי סיקסטיז בהייט אשבורי לבלוז שסחף המונים בין השאר גם לוודסטוק. דין וורהאם ובריטה פיליפס הצטרפו אל פורפורה, וחיברו חשמל לשקע האקוסטי עם צלילים חלליים שהוסיפו חיים לאותה מוזיקה שקטה כמו בשיר "Troubled Mind". הסוס האפל נפרד מהקהל המנומנם בהודיה גדולה ופינה את הבמה אל הלהקה שבשבילה הקהל דהר למועדון
.
לא לקח יותר מדי זמן עבור וורהאם ושות' לעלות על הבמה ולהתחיל את ההופעה עם השיר שפתח את אלבום הבכורה שלהם, "Slide". הסוכר ניגר כבר מהתווים הראשונים, והמלודיות המתוקות מצאו את סופן רק בסיום ההופעה. מ-"Chinatown" ועד ל-"Moon Palace" היה אפשר ללקק את השפתיים בין שירת ה"פם פם" וה-"יה יה" תוך כדי שהשירים נקלטו אל תוך האוזן ושחררו את הילדה הקטנה לענטז בתמימות של פעם, יחד עם עוד כמה שפיזזו את זמנם בהופעה.
קולו המאנפף והאדיש של וורהאם הידוע מהאלבומים נותר אותו הדבר גם על הבמה. עם הגיטרה בידיו, ויחד עם שאר הלהקה, השירה הפכה לכלי נוסף המשמש כפילר לריפים מעוררי תיאבון ומלודיות שגורמות למוח להיאנח על כמה טעם יכול לצאת מכמה אקורדים. רשימת השירים סיירה בין שבעת האלבומים, והלהקה הגדילה לעשות ולחזור אחורה יותר בזמן אל חומרים של להקתו הקודמת של וורהאם, Galaxie 500, עם השירים "Blue Thunder" ו-"Tugboat". במקצב איטי יותר, תוך כדי שהמילים התמלאו באנגסט של נעורים, וורהאם התאמץ בשביל להחזיר גם את קולו לתקופה שבה הוא יכול היה להרים אותו בכמה טונים והקהל הנלהב רק עודד אותו לחזור עוד לתקופה ההיא.
מסע החזרה בזמן נשמר תוך כדי ההופעה, לעיתים זה הרגיש כאילו הם להקה צעירה שמזמינה את השכונה למוסך הבית של הורי אחד מהם כדי לצפות בהם מנגנים ביום קיץ נעים, שצבוע כולו בגלשנים וסקייטבורדים אמריקאים ושירי פופ מקסימים כמו "Malibu Love Nest". הבמה הורדה בגישתם הקלילה לגובה העיניים של הקהל, שון עדן הציע קייס גיטרה למסירה בהפסקה בין שירים, וורהאם פיתח בדיחה משותפת עם הקהל לגבי מוצאה של בירת טובורג, ונראה שהמוזיקה היא כלי נוסף לחיבור בין כמה חבר'ה שבאו לנגן כמה שירים לכמה אנשים, בלי ייחוס או משחקי כוח.
אז כן, לונה היו פה הרבה לפני, וכמה כיף היה לגלות את זה בהופעה חיה, לשמוע את המבנה המסודר של בית\פזמון\בית\פזמון\גשר\פזמון פעם אחר פעם מבלי שיישמע מעייף או ממוחזר. בעבר הם פנו לקהלים שלהם דרך מילים ומלודיות פשוטות ואיכשהו הצניעות הזו התאיידה עם השנים. אותן להקות עכשוויות שצוינו פה, אילו שמנסים לעוות את הפופ עם רעש, להוסיף לה עוד צלילי גלשנים או למסטל אותה עם פסיכדליה, השכיחו את הקסם הבסיסי ועשו אותו מובן מאליו. בגלל אותם ניסויים פוסט-פוסט-מודרניסטיים בפופ (שלדעתי, גם אם הם לעיתים יומרניים, הם עדיין מבורכים ביותר), שווה לחזור ולהכיר להקות כמו לונה שהיוו חלק בהתפתחות של הז'אנר המתוק בין אם במתכוון או לא.
נראה כי התהילה של וורהאם ושות' תהיה קצובה ל-15 דקות בסופו של דור, אך לא בשביל זה הם הקימו את עצמם מחדש. הם חווים את העולם הזה צעד אחר צעד, עושים מה שנוח, ואם השראה תביא להם רעיון לאלבום, הם יעשו את זה. מה שבטוח, יש דור שלם שמצפה להם, וכמה דורות אחר כך, איתי ביניהם, שיש לו הרבה למה לפקוח עיניים ואוזניים. יש שפע מאוד גדול בעולם המוזיקה, אולי גדול מדי בשביל להכיל ולהכיר את הרוב, וטוב שיש הופעות כאלה כדי להסב את האוזן הבתולית לעוד חומרים ישנים-חדשים ולהזכיר שגם בתוך המוכר יש פרטים זרים ששווה לגלות.