"רציתי לבטל את הריאיון היום, זאת הסיבה שהתמהמהתי מלחזור אליך בסמס אתמול. צלצלתי לסוכן שלי ושקלתי לא להתראיין כי אני חם מדי בגלל מה שקרה בסוף השבוע האחרון. זה ייבש אותי לגמרי. זה הוציא אותי מדעתי. הפנים של הילדה הזאת והפנים של התינוק הזה לא עוזבים אותי בימים האחרונים. הרגשתי שלא מתאים שאדבר עכשיו על איזה סרט מצחיק או שאחייך למצלמה", אומר לי השחקן רמי הויברגר בתחילת שבוע זה, זמן קצר לאחר שנכנסתי לביתו בשדרות רוטשילד בתל אביב. הויברגר מתייחס לשתי הרציחות המזעזעות שביצעו טרוריסטים יהודים: רצח שירה בנקי, תלמידת התיכון בת 16, שמתה לאחר שנדקרה במצעד הגאווה בירושלים על ידי ישי שליסל ביום חמישי לפני שבוע (30 ביולי); ורצח התינוק הפלסטיני ופציעת בני משפחתו, בהצתה של שני בתים בכפר דומא הסמוך לרמאללה, ביום שישי 31 ביולי; "זה נורא הזמנים האלה שאנחנו חיים בהם. מוות של ילדים זה דבר שעושה רע נורא. מוות של ילדים מתוך רצח זה משהו שעושה עוד יותר נורא. ומוות של ילדים מתוך רצח בדם קר זה הופך את זה ללא ברור. כי בדם קר זה מה שנקרא אובדן צלם אנוש. לרצח בדם חם יש הסברים פסיכולוגיים. רצח בדם קר זה אובדן צלם אנוש. זה קשה".
אירועי הטרור היהודי המחרידים הללו הובילו את הויברגר לא רק להתעצב אלא גם לכעוס מאוד. "שמעתי אתמול חדשות והיה משהו שקומם אותי", הוא אומר, "ביקשו את תגובתו של שר החינוך נפתלי בנט למה שקרה בסוף השבוע האחרון, והוא פטר את זה בכך שהוא אמר: הם לא יהודים. ברגע שהם עשו את המעשים האלה הם בעצם לא יהודים. למה הכוונה? זה בעצם לפטור את עצמך מלעשות בדק בית. העשבים השוטים יוצאים רק ממחנה אחד. וזה המחנה שצריך לעשות את בדק הבית. העשבים השוטים מקבלים גב מהשלטון. מירי רגב צריכה לחשוב שברגע שהיא מסמנת את הציבור השמאלני כציבור שלא נאמן למדינה, היא בעצם נותנת רוח גבית לשליסל ולרוצחים בכפר דומא. הרוצחים האלה אומרים בעצם יש לנו גב מהשלטון הימני, בקואליציה עם השלטון נמצאות מפלגות ימין קיצוני. כל עשב שוטה מרגיש שיש מאחוריו כמות אדירה של מים וזבל אורגני, אפשר לגדול ולהתפתח. זה כבר לא עשב שוטה, זה עץ בריא ומסוכן" (תגובותיהם של מירי רגב ונפתלי בנט לא נמסרו עד למועד פרסום הכתבה).
"זה מצחיק אותי", מוסיף הויברגר, "שכל פעם אחרי שיש פיגוע, כמו זה שהיה בסוף השבוע, אתה רואה איזה ציטוט של ראש השב"כ או הרמטכ"ל: צריך לטפל בטרור היהודי. כאילו, כמה דברים עוד צריכים לקרות כדי שיבינו שאדם עם זקן, פיאות וכיפה בהפגנה של הומואים ולסביות זה חשוד? זה חשוד כמו ערבי עם כאפיה בהפגנה של הליכוד. זה חשוד".
- האם אתה מכליל מגזרים שלמים?
"זו לא הכללה בכלל, כי ההומואים והלסביות בעיני החרדים כנראה דינם מוות. אל תשאל אותי איך זה, ככה זה. אותו ציבור ממציא לעצמו תורה ומקבל רוח גבית. יש ספר בהתנחלויות שנקרא 'תורת המלך', שמתיר הרג של בני אדם במקרים מסוימים ומתאר באיזה מקרים. וזה מודפס וזה ידוע וזה מקבל רוח גבית מהרבנים, מהמדינה, מהממשלה, מהקואליציה, לא מהיום. זה כבר שנים רבות. ועדיין, לא חשבו שהשליסל הזה חשוד כי הוא דתי, כי הוא שומר מצוות, כי הוא ירא שמים, מה, הוא יהרוג ילדה בת 16? בהפגנה של הומואים ולסביות אסור שתהיה כניסה לחרדים. זה חשוב ומסוכן, וזה קרה כבר בעבר. תשמרו על הילדים האלה. ונוער הגבעות? כבר שנים יודעים שהמסטולים האלה כורתים עצי זית, מתנכלים לפלסטינים, וחיילים מסכנים חוטפים מהם מכות. מה זה החרא הזה? לי מותר לעבור על החוק כמו שלהם מותר? עוצרים אותם לפחות משעתיים".
הויברגר מקשר בין הרציחות האחרונות לרצח רבין על ידי יגאל עמיר, ואומר שהיום, כמו אז, רבנים אחראיים להסתה לרצח. בעוד שלושה חודשים ימלאו לרצח רבין 20 שנים, וקשה שלא להיזכר במונולוג ההוא של הויברגר בדמות עמיר ב"חמישייה הקאמרית", שכולל את השורה "יום אחד, עוד 20 שנה, אני אקבל חנינה". אני שואל את הויברגר מה חשב על הסערה התקשורתית והציבורית סביב הסרט התיעודי על יגאל עמיר ומשפחתו, "אל סף הפחד", שהתמודד בחודש שעבר בתחרות התיעודית של פסטיבל הקולנוע ירושלים. "לא ראיתי את הסרט, אבל מתגובות הבנתי שמה שהוא נופל בו זה דווקא הערך האמנותי ולא הערך החדשותי. זה כמו שהיו שואלים אותנו הרבה ב'חמישייה': על מה לא תספר בדיחה? על מה לא תצחקו? אין נושא כזה. השאלה אם זה יהיה מערכון טוב ואם זה יהיה מצחיק. אחרת זה סתם יהיה פוגע ולא לעניין. פה זה נשפט. אין דבר שאי אפשר לעשות עליו סרט, אין נושא שאי אפשר לדבר עליו. מה שכן אפשר להתייחס אליו הוא חוסר החסינות של החברה הישראלית לגבי כל מיני טראומות ולטפל בהן. כמו שאנחנו לא מטפלים במלחמות, במבצעים, בהלומי קרב ובכל מיני טראומות שהחברה שלנו עוברת, גם בטראומה הזאת שנקראת רצח רבין אף פעם לא עשינו דיון שקט ושלו, ולא ניסינו להבין איך זה הגיע, מה זה גרם, ואיך זה משפיע עלינו נכון להיום. אנחנו, כמו פולנים טובים, מטאטאים את כל החרא מתחת לשטיח ומקווים שהוא יישאר ישר. אבל הוא לא. הוא עקום, השטיח, והוא מפיל אותנו בלי הפסקה".
הויברגר, אם כן, כרגיל לא מפחד להביע את עמדותיו החברתיות והפוליטיות, וניתן לראות בין השורות את הדאגה באשר לשלומה של המדינה. עוד נחזור לזה בריאיון. ומה שלומך אתה, אני שואל את השחקן, ומציין שהיה מדאיג לקרוא את הכותרות אודותיו לפני חצי שנה. התקשורת סיפרה כי חש ברע בתחילת פברואר, במהלך ההצגה "לחנך את ריטה" שהתקיימה במוזיאון ארץ ישראל, ובשלב מסוים התמוטט, פונה באמבולנס לבית החולים וההצגה נעצרה ובוטלה באמצע. "נכון. התמוטטתי מאחורי הקלעים, ביקשתי שיסגרו מסך", אומר הויברגר, "התמוטטתי מעומס יתר, הייתי באותה תקופה גם במהלך צילומי "להרוג את הסבתא", סדרה ל-yes שתצא עוד מעט. הרגשתי לא טוב, הייתי תשוש, נבהלתי נורא. קראו לאמבולנס, בדקו אותי, אמרו לי שהכל בסדר. בעבר קרו לי כל מיני דברים מעניינים אחרים על במות פעם נפלתי על במה, פעם שכחתי טקסט של הצגה שלמה. אבל זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שהצגה נעצרה בגלל שהתמוטטתי".
- הקלישאה בעולם המשחק דווקא קובעת שהבמה מרפאת כל כאב. שברגע שעולים על הבמה כל המיחושים של השחקן נמוגים כקסם. נראה שזה לא עבד במקרה הזה.
"הקלישאה הזאת נכונה. באמת הבמה זה משהו מדהים, אפשר לעלות עם כאבים ועם חום ועל הבמה לא להרגיש בהם. אבל פה הגוף אמר לי: די, אני רוצה לנוח".
בנוסף למקרה ההתמוטטות על הבמה, באחרונה נשקף חשש נוסף למצבו הפיזי של הויברגר בעת הצילומים לסרט הנונסנס החדש "מה כבר יכול לקרות?!" שביים אופיר לובל (הסרט מציג מהיום בקולנוע). הויברגר מגלם את פקח העירייה פרנקו, אדם מושחת, רודף בצע ופסיכוטי, ולאורך הסרט דמותו עוברת התעללויות רבות. במהלך צילומי אחת הסצנות, אוחז הויברגר בשוקר חשמלי, בעודו מרוח במיונז, מכיוון שבסצנה קודמת דמותו החליקה בסופר על מיונז. הבמאי והצוות נדהמו כשהויברגר, שכנראה אחז בשוקר בכיוון ההפוך, בטעות התחשמל באמת. "זה היה שוקר לא כל כך טוב, הייתי רטוב, וזה סגר מעגל חשמלי. היממתי את עצמי", אומר הויברגר, שראוי לקבל תוספת סיכון על מקום עבודתו. "יכול להיות שזה קרה בגלל שעשיתי משהו שיהיה מצחיק. לפעמים כשאתה על סט של קומדיה אתה רוצה שיהיה מצחיק. יכול ל היות שבתת מודע חישמלתי את עצמי בכוונה. קומיקאים מוכנים להרוג את עצמם בשביל צחוק. הצחוק מרפא".
זהו סרטו הראשון של אופיר לובל ("פרוזק", "ארץ נהדרת") החתום עליו כבמאי וכתסריטאי לצד שראל פיטרמן, ליאור דובדבני ואילן קובץ'. שני האחרונים גם מככבים בסרט לצד עפר שכטר וגורי אלפי וגם צחי גראד בתפקיד אורח. במרכז הסרט, המוגדר כקומדיית נונסנס קצבית, שני צעירים בני שלושים פלוס (קובץ' ודובדבני), שמגלים ברגע הגרוע ביותר בחייהם, שבמהלך לילה אחד הם יכולים להפוך מלוזרים חסרי כל, למיליונרים. בדרך לשמירה על המיליון הם נכנסים למסע הזוי ופוגשים בו לא מעט טיפוסים מופרעים שחומדים את הכסף. "לזכותו של ליאור (דובדבני ש.ב.) ייאמר שהוא מביא לפה איזה ריח של אמריקה. הכל בקטנה. כל מה שמדמיינים שאפשר לעשות אז עושים בתנאים שיש לנו פה, ומסתבר שיש. אפשר לעשות סרטים מופרעים, ובגלל זה גם כל כך נדלקתי עליו וקפצתי על העגלה הזאת".
לאחרונה זכה הויברגר לתשומת לב תקשורתית גם בגלל השתתפותו בקמפיין הפרסום החדש של עיתון "הארץ", בו הוא מגלם מוח גברי, לצד דמות שמגלמת פין. הקמפיין זכה למאות אלפי צפיות ברשתות החברתיות וגם לכמה ביקורות מסתייגות. בוואלה ברנז'ה כתב עורך המדור דוד ורטהיים על הפרסומת: "דווקא בשבוע בו עמוס הראל וגידי וייץ - שניים מהעיתונאים הבכירים ברחוב שוקן זכו בפרס סוקולוב היוקרתי, בעיתון בחרו לנפנף באיבר מין זקור במקום בהם. ב'הארץ', כך התברר שוב השבוע, מעדיפים שנחשוב שזין מפלסטיק בפריים טיים בשנת 2015 מבטא סוג של אומץ עיתונאי". הויברגר מגיב: "אני לא חושב שלראות זין בפני עצמו בפריים טיים בשנת 2015 זאת כזאת סנסציה, אבל השילוב בין זין לשוקן עושה את הסנסציה, וגורם לאנשים להרים גבה, ולהגיד: מה זה, אם סבא שלו היה יודע הוא היה מתהפך בקברו! הנכד של האיש שמימן את עגנון!".
- היית מרוצה שלוהקת לתפקיד המוח ולא לתפקיד הזין, עם יד על הלב?
"אני אומר שאי אפשר מוח בלי זין, ואי אפשר זין בלי מוח. אם אתה מוותר על אחד מהם, אכלת אותה. והשילוב בין שניהם - גם אם זה לא בגודל של הפרסומת - הוא שילוב מנצח".
"אי אפשר מוח בלי זין, ואי אפשר זין בלי מוח". הפרסומת להארץ
למרות כמה ביקורות על הפרסומת, שהתמקדו בעיתון ובפרסומת עצמה, הויברגר עצמו יצא בזול יחסית, בטח בהשוואה לארבעת חבריו מהחמישייה הקאמרית שפרסמו תאגידים גדולים וחטפו על כך ביקורת קשה. מה שצרם במיוחד, ובצדק, הוא שמצד אחד החמישייה הקאמרית התאחדה והופיעה באוקטובר 2011 עם מערכון חדש בהפגנה של עצרת המחאה החברתית נגד יוקר המחייה, בכיכר רבין בתל אביב. ומצד שני, ארבעה מהם (כולם חוץ מהויברגר) שימשו באותה עת כפרזנטורים של גופים מסחריים. בעוד שהמחאה קראה לחרם על חברות, מותגים ורשתות שיווק, הם מכרו את עצמם לכאורה לגופים גדולים שגם נגדם יצאה המחאה דב נבון קריין את שטראוס-עלית, מנשה נוי היה הפרזנטור של מחלבות טרה, קרן מור כפרזנטורית של לאומי קארד, ושי אביבי כפרזנטור של ויזה כאל. יש לציין שבעבר הרחוק יותר הויברגר פרסם את HOT, אבל לא בזמן המחאה, ומאז לא עשה קמפיין לתאגיד גדול. אני מבקש את תגובתו לביקורת על חבריו בעת ימי המחאה החברתית, שהחלה מול המקום בו הוא גר היום, שדרות רוטשילד. "תראה, המחאה לא סתם לא הצליחה", אומר הויברגר. "אני זוכר שעשינו חזרה על המערכון הזה לפנות ערב, בשבת, ירד גשם. עלינו לבמה ולא היו עוד אנשים בכיכר, ואני זוכר שהיה רק איזה גבר שנשען על הגדרות של האבטחה. לא היה לו כוח. אבל כשהקשבתי הוא קרא לכיוון דפני ליף: 'לחם'. כי הוא היה רעב ללחם. ובאותה שניה הבנתי שהמחאה הזאת נפלה. כי אם יש אנשים שרעבים ללחם, להיאבק בתאגידים ולהיאבק על שכר הדירה ברוטשילד זאת פריבילגיה".
- האם אינך מפרסם גופים תאגידיים גדולים כי הם אינם רוצים בך או כי אתה דוחה הצעות מסיבות מצפוניות?
"אני משתדל לעשות דברים שאני אוהב או מאמין בהם. הציעו פעמים רבות לעשות קמפיינים גדולים ואמרתי 'לא'. אני בעצם ויתרתי על דירה יפה בתל אביב. חברה אחת של אתר קניות באינטרנט ועוד איזה בנק הציעו לי להשתתף בקמפיין שלהם ואני סירבתי. כסף קל הוא אף פעם לא קל. יש מחיר לכסף קל".
לרמי הויברגר יש תדמית של אדם כועס, אבל אם רוצים למצוא בו צד רך, אפשר למצוא אותו בין השאר בצעצועים חמודים של רובוטים שמפוזרים בביתו. הויברגר מעיד על עצמו כחולה על צעצועים וחולה על ילדים. שני ילדיו שגרים עמו כבר גדולים, בני 20 ו-23, אבל כמה מהצעצועים שלהם מילדותם עדיין נשמרים על ידי הויברגר. "גם כשהילדים שלי היו קטנים, הייתי קונה להם צעצועים אבל אני הייתי משחק בזה", הוא אומר. בקרוב להויברגר יהיה צאצא חדש (או צאצאית, הויברגר לא מסגיר את מין העובר) לגנוב ממנו את הצעצועים. אשתו הנוכחית נמצאת בחודש שביעי. "אני מאוהב וכשמאוהבים מתחתנים, התחתנתי, והדבר הבא זה לעשות ילד. אני גם מת על ילדים. זה עושה לי נורא טוב. זה מרכך אותי. אני קודם כל אבא, אחרי זה אני שחקן. אבא זה המקצוע מספר אחד שלי, ואני מעולה בו. אני מכין לילדים שלי שניצלים ואנחנו עושים חיים. הדבר שאני הכי אוהב לעשות זה להיות איש משפחה ולהיות בבית. זה ממלא לי את חיי בצורה הכי נעימה ובריאה שיכולה להיות".
בכתבה ששודרה לפני שנה בערוץ 2 הוצג הויברגר בגרסה מפוייסת ולא כועסת כבעבר. בריאיון הזה הוא נשמע, לפחות בכל מה שקשור בעניינים הקשורים במדינה ובחברה הישראלית, כועס מאוד, כמו פעם. "אני לא חושב שאני כועס יותר מכל אדם אחר, אני פשוט אדם אקספרסיבי. כשאני כועס מרגישים את זה. אני פשוט קצת ילדותי, וכשאני כועס, רואים את זה יותר טוב, כמו שרואים על ילד שהוא כועס כשהוא לא מקבל את הארטיק שלו, אני גם קצת כזה. יש בי משהו קצת אינפנטילי מהבחינה הזאת", אומר הויברגר.
- מאין נובעים הכעסים שלך?
"אני חושב שפעם הסתובבתי בתחושה שלא רואים אותי ולא שומעים אותי. אולי זאת היתה הסיבה לכעס. אני זוכר שפעם קראתי ריאיון עם מישהו שהיה צועק כל הזמן, בבתי קפה וזה, כל הזמן הוא היה צועק. עשו איתו ריאיון והעיתונאי שאל אותו למה אתה צועק כל הזמן. ואז הוא אמר: תסתכל עליי, מי יקשיב לי? כשאני צועק אז לפחות שומעים וחלק נכנס. אותו דבר גם אני אגיד: אם אני אדבר בשקט, מישהו יקשיב לי?"
- מה אמרה הפסיכולוגית שלך על תקריות אלימות שפורסמו אודותיך?
"אני חושב שזה נחלת העבר. זה נבע, אני מניח, מסיבות שכל התיאוריות הפסיכולוגיות מסתדרות יחד איתן. אתה כועס שלא מתייחסים אליך, אתה כועס שאתה לא קיים, אתה כועס כשאין לך מקום. ואלה תחושות שלא זרות לי כל כך מהילדות. זה משהו שנאבקתי בו ומצאתי את הדרך שלי עוד מגיל צעיר. מצאתי את ההומור, והפכתי להיות הליצן של הכיתה. זה עלה לי בהרבה מאוד ציונים נמוכים ובהרבה מאוד ביקורים של ההורים. אבל ככה קניתי את מקומי בחברה ובכיתה. הצלחתי להמיר את תחושת הכעס והדחייה בהומור ובסוג של אנרכיזם. זה לוקח זמן להפטר מהרגלים כאלה, וזה לוקח זמן להבין שאתה קיים. במקרה שלי זה לקח הרבה זמן. אני חושב שעכשיו אני מרגיש יותר ויותר שאני קיים. אף אחד אינו מושלם".
- באחרונה פורסם כי חבורת זהו זה המיתולוגית שוקלת להתאחד לסיבוב הופעות. מה הסיכוי שדבר דומה יקרה עם החמישייה?
"למה לא? יש כל פעם דיבורים אבל לא יוצא מזה דבר. אני בעד. תמיד הייתי בעד, דרך אגב. זה אף פעם לא התבטל בגללי. לא אגיד בגלל מי זה התבטל. כל פעם מישהו אחר היה נודניק. אני רק מחכה שיעשו חמישייה. אני רציתי לעשות עונה חדשה, כאילו לא הפסקנו. ביבי היה אז, והוא גם היום. לא נעים לי להגיד, כמעט כלום לא השתנה. אנחנו השתנינו קצת, חיצונית, אבל מה שאפשר להגיד, אפשר להגיד באותה צורה. אולי אפילו קצת יותר חמורה. אבל השאלה היא בכלל אם סוג כזה של הומור ימצא אכסניה בתקופה שאנחנו חיים בה היום. ואני לא בטוח שהוא ימצא אכסניה".