תמיד על מיטת שושנים: המצעד האולטימטיבי של להיטי בון ג'ובי

ב-3 באוקטובר מעריצים ישראלים רבים עומדים להגשים חלום. לראשונה, ויש שיאמרו באיחור של 20 שנים, תגיע להקת בון ג'ובי לישראל. כדי להכין את עצמי ואת העם להופעה ההיסטורית ערכתי מצעד שירים. מאחוריו עומד שקלול קולות של איש אחד והוא סובייקטיבי לחלוטין.

שני אלבומים לא הכניסו אף לא שיר אחד למצעד. "Lost Highway" מ-2006, כי גם הוספת בנג'ו בניסיון צולע לעשות "אלבום קאנטרי" לא הצילה את האלבום מלהישמע כמו קלישאה ממוחזרת, ו-"What About Now" האחרון מ-2008 כי הוא פשוט גרוע. גם מאלבום החידושים העצמיים "This Left Feels Right" מוטב להתעלם. כנראה שהעשור הנוכחי הוא באמת אחד יותר מדי עבור להקה שאם נודה על האמת היא די פוני של טריק אחד. אבל בינינו, לא נגיע לפארק הירקון כדי להתעניין בחומרים החדשים. תנו לנו נוסטלגיה וכמה שיותר עמוקה. המצעד הזה ינסה לפרוט לכם בלי בושה על אותם נימים בדיוק.

סיבוב ההופעות החדש יתחיל ב-11 בספטמבר ורק אז נקבל מושג אמיתי על השירים שמצפים לנו בפארק. אבל גם אותם כדאי לקחת בערבון מוגבל. עם ארסנל להיטים ענק, הלהקה לא עובדת עם סט קבוע וטוב שכך. אז בואו נצא לדרך. שכחתי משהו? עשיתי עוול לשירים שאהבתם? אל תחסכו בתגובות.

כמעט כל אלבום של בון ג'ובי כלל יציאה "שובבה" ו"משעשעת". לפעמים זה עבד, לפעמים פחות. השיר הזה, מתוך "Crush", הוא כנראה השיר הכי Weezer שיצא אי פעם מבון ג'ובי (ולאו דווקא בגלל שגם לראשונים יש שיר בשם דומה). עכשיו סלחו לי אני צריך דקה להתאושש מההשוואה.

אין כמו משבר כלכלי כדי להוציא את המיטב מלהקת צווארון כחול, במיוחד בתקופה שבה כמעט ויבש לחלוטין מעין ההשראה. ג'ון בון ג'ובי תמיד היה ידוע ביכולתו לשפוך את הלב, לשמחתנו, מבחינה פוליטית הלב שלו במקום הנכון והשיר הזה מ-2009 הוא דוגמה לא רעה לכך. עד כדי כך שתחת ממשל אובמה מילותיו מוסגרו ונתלו בבית הלבן, לא פחות.

הסימן היחידי שהותיר אלבומה השני והבינוני של הלהקה, "7800° Fahrenheit", שהיה לא ממש מוצלח ולא ממש מצליח, הוא לוגו הלהקה שהופיע לראשונה על עטיפתו (ונזנח בהמשך). נכבד את האלבום באזכור כבוד של שיר אחד מתוכו. כנראה הניסיון המודע הראשון של חברי הלהקה לייצר להיט. ניסיון נחמד שכשל.

החדשות הטובות: נמצא שיר סביר באלבום הזוועה "Have a Nice Day". החדשות הרעות: יש יותר סיכוי שבון ג'ובי תבצע בהופעה את שיר הנושא המביך ואת הקלישאה האיומה "Who Says You Can't Go Home". תהיו חזקים.

כשבון ג'ובי מנסה להיות פסיכדלית (יחסית! יחסית!) זה חמוד. השיר מקבל נקודות על המודעות העצמית (הוא מחופש לזיגי סטארדסט שלא יודע לנגן על גיטרה) ועל ההרמוניות הסיקסטיזיות בפזמון. האסוציאציה לעולם הפסיכדלי זעירה וזה ממש נוגע ללב כי ברור שליותר מזה חברי הלהקה לא מסוגלים, ובכל זאת זהו משב רוח קצרצר ומרענן (ופייבוריט בהופעות) בין כל הרוק האמריקאי הגברי הזה.

והופ אנחנו חוזרים למקורות. "Roulette" מאלבום הבכורה הוא ייצוג ז'אנר ה-Hair מטאל במלוא הדרו המסוגנן והמנופח כמה רגעים לפני שהסאונד רוכך מסיבות מסחריות (ושלא יהיו אשליות, מסחריו?ת היתה המטרה מהרגע הראשון, פשוט לקח לה זמן לתפוס).

אם אתם לא מכירים את השיר זה בסדר, הוא יצא בשבוע שעבר והוא חדשות נהדרות בגזרת "עתידנו לאן", במיוחד לאור הרפיסות של האלבום הקודם.

רוב שירי האייטיז של בון ג'ובי נותרו עד היום מייצגים נאמנים ומוצלחים יחסית לתקופה שבה נוצרו. השיר הזה הוא בין הבודדים שממש אפשר לכנות "קורבן של הנסיבות". אולי בעשור אחר, תחת הפקה שונה, ובואו נודה על האמת: בביצוע להקה אחרת, היינו מקבלים שיר מצוין. הגרסה המקורית שלו אעפס נשמעת היום כבדה, עייפה ומיושנת. השיר עדיין קלאסיקה מספיק אהובה כדי להיכלל במצעד הזה אבל היא לא התיישנה טוב ולכן מיקומה הנמוך. אולי בהופעות נעשה עם השיר צדק.

בעשור האחרון חטאה הלהקה בשחרור קליפים מטומטמים שהעלו בעיקר געגוע לקליפים מהאייטיז, שגם הם היו מטומטמים להפליא אבל לפחות ג'ון בון ג'ובי התעופף בהם מהתקרה. השיר הזה הוא דוגמה טובה ומטופשת. ובכל זאת כדאי להאזין לשיר, סיכוי גבוה שתיהנו.

היופי בשיר הוא שבמשך הדקה וחצי הראשונות הוא מצליח להפתיע היות והוא לא נשמע כמו שיר בון ג'ובי גנרי (נדיר במיוחד בשלב זה של הקריירה). אבל בדיוק ברגע שהתובנה הזו מכה - נכנס הקטע של ה"שה-לה-לה, שה-לה-לה-היי-שה-לה-לה", וזה כל כך מגוחך שזה מעולה.

השיר הזה הוא הדבר הכי קרוב של הלהקה למושג "שיר קטן" וגם הוא עד הדקה הרביעית זוכה לפזמון בצעקות. ובכל זאת יש בבלדה הזו דבר שחסר בהרבה בלדות מהונדסות אחרות מהמחצית השנייה של הקריירה - כמו הסינגל המוביל מהאלבום "This aint a love song" או "Thank You For "Loving Me מהאלבום הבא – נשמה.

הנה דוגמה מובילה, ואולי יחידה, לבדיחה שאשכרה עבדה. פסנתר ג'אזי, קליפ מחווה לביטלס, קצב מחיאות כפיים שמזמין את המאזין להצטרף מבלי לכפות את עצמו עליו ופזמון המנוני שמח ומבדח. יותר מזה אנחנו לא צריכים.

"אני מרגיש כמו יום שני אבל יום יבוא ואהיה ליל שבת". שירה! (יחסית! יחסית!). השיר יצא באוסף "Crossroads" מ-1994 לצד Always האפי ובמובנים רבים הוא האח הקטן והחביב שלו.

רוצים כרטיס להופעה של בון ג'ובי? הקליקו כאן

אמנם מדובר ברימייק ל-"It's My Life" אבל אם מקבלים ללא ציניות את התזמון והכוונה הכנה של השיר, שנכתב ויצא אחרי אסון התאומים, הוא מרגש אפילו יותר ולגמרי בזכות עצמו.

ג'ון בון ג'ובי לא יודע לכתוב על הרבה נושאים. אפשר לחלק את השירים שלו לארבע קטגוריות עיקריות: אהבה, אמונה, העצמה עצמית וקאובויז. אבל בתוך הקטגוריות הללו – איזה מנעד. שיר האהבה המנצח של "Keep the Faith" הוא "Bed of Roses" על כך אין עוררין. אבל לא נשכח ולא נפקיר את השיר הזה: שאומר בדיוק את אותו הדבר אבל במילים אחרות לחלוטין.

מהרגע הראשון נתלתה בון ג'ובי באילן הגבוה ברוס ספרינגסטין, אבל למעט הפורמט הרוקנרולי והשורשים מניו ג'רזי לא נופתע אם מעריצי הבוס יעקמו את האף לנוכח ההשוואה. השיר הזה, שהושפע מהסרט "אני והחבר'ה" ומספר את סיפור ילדותו האישי של ג'ון הוא אולי הספרינגסטיני ביותר שכתבו, וזו חתיכת קלאסיקה עבור מעריצים.

השיר הזה, שמיתג את ג'ון בון ג'ובי כשובר הלבבות האולטימטיבי, היה ממש קרוב למצוא את עצמו מחוץ למצעד בגלל היותו מוקצה מחמת המיאוס. מכיוון שיכולתי לחזות את הטוקבק שיצקצק ויגיד "נכון, זה שיר טחון, אבל עדיין יותר טוב מחצי מהשירים ברשימה", החלטתי להקדים תרופה למכה ולמקם אותו במקום הראוי עבורו. אתם כבר מכירים את השיר אז אין חובה ללחוץ פליי, אבל אם אתם מעריצים אדוקים, תנו הקשבה רצינית דווקא לשירים הבאים.

השיר הזה הוא אולי לא שיר האמונה הטוב ביותר של בון ג'ובי (נו, אתם כבר יודעים מה כן), אבל הוא באופן מוחלט השיר הכי טוב לפתוח איתו אלבום.

נסו רגע לזמזם את אחד השירים מבלי ללחוץ פליי. שניהם אותו שיר. הם מאלבומים שונים אבל בפרספקטיבה של 25 שנים הדקויות הללו מטשטשות. זה האייטיז-בון ג'ובי הקלאסי. בלדת כוח סנטימנטלית מלאת פאתוס וספריי לשיער. את יכולות הבלדה המצוחצחות שאנו מכירים כיום, חברי הלהקה הנדסו לכדי שלמות בשנות התשעים אבל שני השירים האלו נשארים כמצבה אפקטיבית לעשור הראשון של כוכב צעיר שאף אצטדיון לא נראה גדול מדי עבור המנוניו. שניהם פייבוריטים בהופעות אבל שלא במפתיע, הסבירות שינגנו את שניהם באותה ההופעה נמוכה.

כמו שעון מקולקל שמראה את השעה הנכונה פעמיים ביום כך להקת בון ג'ובי היא מכונת להיטים שפעמיים בקריירה מסונכרנת עם המיינסטרים. בפעם הראשונה, בימי השיא של ה-hair מטאל, זה היה טבעי. להקה צעירה שפרצה עם גרסה פופית לז'אנר כבד ופופולרי. בפעם השנייה זה כבר פחות מובן מאליו. מה גרם לשיר התכלס-די-פרימיטיבי הזה להפוך ללהיט כה ענק בשנת 2000? האם זה הפחד מהקדמה והלא נודע של המילניום החדש שאיחד את ההמונים מאחורי להיט פשוט ופשטני? אולי זו אותה ריאקציה פופית כמו באייטיז רק שהפעם את מקומו של ה-hair מטאל תפס הנו-מטאל הלימפ ביזקיטי? כך או כך חברי בון ג'ובי זכו בלהיט הענק האחרון שחצה ז'אנרים והביא להם מעריצים חדשים. כמו "Always" גם הוא מעט מאוס, אבל אין להתעלם מהעובדה שזה פשוט שיר פופ מצוין.

בשיר הזה מ-1992 זיקק ג'ון בון ג'ובי לשיא את יכולות כתיבת הבלדות שלו. נכון, "Always" הצליח יותר, ונכון, היו לו יציאות טובות גם אחרי (ע"ע מקום 20). אבל אני מרשה לעצמי לקבוע ש-"Bed of Roses", על כל הקיטשיות וסולו הצוקים שלו הוא שיר האהבה הטוב ביותר שכתב בון ג'ובי. נכון, צריך מקלחת לשטוף את הדביקות, אבל זה הרי חלק מהכיף.

אם בון ג'ובי היתה להקה שגם מעריכים ולא רק צוחקים עליה, השיר הזה היה ה-"Stairway to Heaven" שלה. מכיוון שלא כך הדבר השיר מתקיים בחלל פרדוקסלי. מוערך על ידי מעריצים כבדים של להקה שרוב מעריציה באו בעקבות הלהיטים. למרבה השמחה, הלהקה יודעת להעריך שיר טוב כשהיא במקרה כותבת אותו ועדיין מבצעת את השיר בהופעות. אבל לא בכולן. אם יש משהו שיעשה אותי מאושר באמת בהופעה זה לשמוע את השיר הזה.

האלבום "These Days", כמו קודמו, מסמן תקופת ביניים ללהקה, בין ימי הזוהר של האייטיז לקאמבק של "Crush". בתוך האלבומים ה"איכותיים" הללו (בעצם פאק איט, איכותיים בלי מירכאות) היו לצד הלהיטים והבלדות המתבקשות גם כמה יציאות טובות באמת. כאלו שגם חובבי מוזיקה שאינם מעריצי הלהקה יכולים ליהנות מהם. והשיר הזה, כמו השיר במקום השמיני, הוא דוגמה מצוינת. ג'ון בון ג'ובי אלוף בשירי תקווה. השיר הזה נוגע קצת בייאוש. זהו סנטימנט כה נדיר ביצירתו וכה מעורר הזדהות שעל אף הפאתוס הכה מוכר, השיר מצליח להתבלט מעל המנונים אחרים שלו ולהישמע על-זמני ומרענן גם היום.

"אני קאובוי, רוכב על סוס מפלדה. אני מבוקש חי או מת". ג'ון בון ג'ובי במטאפורה קלאסית שהגדירה את הקריירה שלו מתוך האלבום שהזניק אותו למעמד כוכב. גיטרת סלייד מזוהה, פתיח בלתי נשכח של ריצ'י סמבורה וכמובן עוד קליפ שהציג את בון ג'ובי כלהקה הגדולה בעולם. כאן עולה תהייה<הכנס מם קיאנו ריבס קונספירטיבי>: אם "Slippery When Wet" היה האלבום שהזניק את הקריירה של בון ג'ובי למעמד כוכבות איך זה שבקליפים לשלושת הסינגלים שהובילו אותו ג'ון בון ג'ובי *כבר* נראה ומתנהג כמו כוכב על מול קהל של אלפים? האם זה באמת היה הסטטוס שלו טרום האלבום (כזכור האלבום הקודם זכה להצלחה מתונה), או שמדובר במהלך מיתוגי מתוכנן שהצליח מעל המצופה?

די מדהים שאחרי 30 שנות יצירה ו-12 אלבומים, אחד השירים הטובים ביותר שג'ון בון ג'ובי אי פעם כתב הוא גם השיר הראשון שאי פעם שחרר. הדמו הראשון שהצליח לתפוס ברדיו ולסלול לו את הדרך לקריירה אגדית. מה סוד קסמו הלא נגמר? אולי זה הסיפור המקורי, יחסית לכתיבה השבלונית המוכרת על נערה שברחה מהבית; אולי זה ליין הקלידים המהפנט שדיוויד בריאן אמנם לא כתב אבל בהחלט השאיר אותו כחבר דומיננטי על הבמה במשך כל השנים; ואולי פשוט כי מדובר בשיר מצוין עם מינון נמוך של גילטי פלז'ר. סתם פלז'ר.

ב-"Wanted Dead or Alive" פנטז ג'ון בון ג'ובי שהוא קאובוי והנה שלוש שנים אחר כך הוא זכה להגשים את החלום כשהוזמן לבצע את שיר הנושא של סרט קאובויז אמיתי - "אקדוחנים צעירים 2". במקור רצה השחקן אמיליו אסטבז את "Wanted" לפסקול אבל ג'ון לא רצה להרוס את המטאפורה ולתת לשיר פרשנות מילולית מדי (האמת? סחטיין), אז הוא כתב שיר מערבונים אמיתי שגם הפך ללהיט הכי גדול שלו מחוץ ללהקה וכזה שהלהקה לא מוותרת על ביצועו גם היום.

תענוג כמה שהשיר הזה מופרך. והנה פרט טריוויה משעשע לגביו: השיר נכתב במקור על ידי דזמונד צ'יילד, שכתב עם הלהקה רבים מלהיטיה לאורך השנים, עבור בוני טיילור ונקרא If You Were a Woman (And I Was a Man). השיר לא כל כך הצליח אז צ'יילד פשוט כתב אותו מחדש עם בון ג'ובי והשאר היסטוריה. זה היה הסינגל הראשון מ-"Slippery", השיר הראשון של הלהקה שהגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי ולטוב ולרע – לצד אתם יודעים איזה שיר - גם השיר הכי מזוהה שלה.

ב-2010 הוציאה הלהקה אלבום אוסף שכלל שתי גרסאות. אחת עם דיסק בודד והשנייה עם דיסק כפול של להיטים שהמעריצים אוהבים. הדיסק הראשון לא מכיל אף לא שיר אחד מתוך "Keep the Faith". הדיסק השני מכיל את "In These Arms", את "Bed of Roses" ואת השיר הזה. גרסה בינלאומית של האלבום מכילה בדיסק הראשון את "In These Arms" ואת "Bed of Roses" בלבד, מה שמלמד על הצלחה גדולה יותר של האלבום באירופה מאשר בארצות הברית. השיר הזה בכל זאת איכשהו נשאר בדיסק השני בגרסה הבינלאומית.

פתחתי את הרשימה הזו בהצהרה שזהו מצעד סובייקטיבי, ואני לא יכול להתעלם מהצמרמורת שליין הבס שפותח את השיר מעביר בי גם היום, 23 שנים אחרי שהוא גרם לי, בגיל 9, לראשונה בחיי להפוך ממאזין פסיבי שרק בוהה ב-MTV למעריץ אקטיבי שגם קונה קסטות, תולה פוסטרים ומצהיר על מוזיקה כתחביב הגדול של חייו. היום הקסטות התחלפו באתרי סטרימינג, והפוסטרים במרצ'נדייז מאתר eBay. גם הלהקות השתנו, אבל האהבה למוזיקה היא אותה האהבה.

זה המקום שבו בחירות המעריצים פוגשות את אהבת הכלל. המקום שבו אתאיסטים גמורים מזדהים עם האדוקים שבמאמינים. המקום שבו שיר טוב הופך ללהיט בלתי נשכח. המקום שבו המנון מעמד פועלים הופך למפלצת קפיטליסטית מניבה כמו שרק ארצות הברית בשנות השמונים ידעה לייצר. המקום שבו להקה שיכולה היתה להיות קוריוז נשכח הפכה למכונת להיטים משומנת שפועלת בכל הכוח עד היום. אלפי זייפני קריוקי לא טועים: זה ההמנון האולטימטיבי, ולא רק של בון ג'ובי. זה השיר שלקח את הלהקה אל הנצח ושכנראה יישאר אחרי שכל שאר הזיכרונות מהמצעד הזה יתפיידו. כי כולנו טומי וג'ינה. כולנו עוד רגע שם, חיים כדי להילחם, נאחזים במה שיש וזה לא משנה אם נצליח או לא כי יש לנו אחד את השני. ישו הלך על המים, ג'ון בון ג'ובי התעופף מעל הקהל. הכל אפשרי אם חיים על תפילה.

רוצים כרטיס להופעה של בון ג'ובי? הקליקו כאן