וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מיוחד: קראו פרק מתוך "החייל האחרון" של ינון ניר

9.8.2015 / 0:00

ספרו החדש של ינון ניר מגולל את סיפורו של גבר צעיר המחפש נקודת אחיזה במהלך שירותו בצה"ל של שנות התשעים. החיפוש מוביל אותו לתובנות ואבחנות מפתיעות על החברה הישראלית

השירות הצבאי שלי התחיל בתיכון. יש אנשים שהשירות הצבאי שלהם מתחיל אפילו לפני, בית הספר האזורי מעלה דגן מלא בהם, זה מידבק. עם הרקע שלי אני בכלל לא אמור ללמוד כאן. זה היום הראשון ללימודים ואני יושב במשרד של אהוד תבן, המנהל.

כבר נפגשנו פעם אחת בעבר. לפני כמה חודשים הוא הגיע אלינו הביתה לבכורות, אחרי שדיבר בטלפון עם אמא שלי. היא לא רצתה שהוא יבוא וניסתה להתחמק, אמרה שהיא לא מרגישה כל-כך טוב וצריכה ללכת לקופת חולים, אבל זה לא עזר. הוא התעקש שמדובר בביקור קצר. לא פגשתי אנשים כמוהו לפני שהוא הגיע אלינו הביתה. ידעתי שהם קיימים. קראתי עליהם בספרים. בבכורות יש ספרייה שכמעט אף אחד חוץ ממני לא נכנס אליה ומגרש כדורגל עם שערים חלודים. הדשא במגרש מלא קרחות, כמו הראש של אבא שלי ושל האחים הגדולים שלי, פסח ודורון, שגרים בבאר שבע. בניגוד אליי, הם העבירו את רוב הילדות שלהם במגרש הזה, שיחקו בקבוצת הנוער של מועדון ספורט בכורות, וחלמו לשחק בהפועל או בבית"ר כשהם יהיו גדולים. אחריהם נולדו להורים שלי שלוש בנות: מזל, מלי ואתי. ובסוף אני. פסח ודורון רצו שאמשיך את המסורת. הם ציפו שי?צא ממני לפחות חלוץ מרכזי. השתדלתי לא לעשות בושות. שיחקתי כדורגל עד כיתה ד' והפסקתי כשהבנתי שלא י?צא לי מזה כלום. חלומות גדולים ובכורות לא בדיוק הולכים יחד יד ביד. פרחים לא צומחים בלולים חלודים. רק עשב וסרפדים. וקוצים. גם כל השמש שיש כאן לא ממש עוזרת.

אהוד תבן החנה את הג'יפ על השביל בכניסה לחצר שלנו ואמא שלי פתחה לו את הדלת. הוא גבוה ורחב, יש לו ידיים גדולות והראש שלו עגול וקירח. בהתחלה היא חשבה שעשיתי משהו לא בסדר. היא עמדה מולו מכווצת ואמרה שאני ילד טוב ושלא יכעס עליי. יש לה חוויות רעות מבית הספר. האחים הגדולים שלי אף פעם לא אהבו בתי ספר ובתי ספר אף פעם לא אהבו את האחים שלי. אהוד תבן חייך. הוא אמר שהוא לא כועס, להפך. אבא שלי בדיוק חזר מהעבודה ואהוד תבן לחץ לו את היד. הם התיישבו בסלון ואהוד תבן הסביר להורים שלי שקיבלתי במבחן הפסיכוטכני את אחד הציונים הגבוהים ביותר בדרום ושהוא רוצה שאבוא ללמוד אצלו בבית הספר האזורי מעלה דגן. הוא דיבר לאט כדי להיות בטוח שהם מבינים את מה שהוא אומר. מעלה דגן הוא בית הספר הכי טוב באזור ואחד הטובים בארץ. אהוד תבן אמר שבמקום כמו מעלה דגן תהיה לי הזדמנות לממש את הפוטנציאל שלי ושני ההורים שלי שתקו. מילים כמו פסיכוטכני ופוטנציאל מבלבלות אותם.
אחרי שאהוד תבן הלך, אבא שלי אמר שכל הילדים של המנהלים במפעל שהוא עובד בו לומדים במעלה דגן. הוא לא המשיך ולא הצלחתי להבין אם הוא רוצה או לא שאלמד שם. הוא רק ישב שם על הכורסה בסלון, בהה בטלוויזיה ושתק עד שנרדם. שני ההורים שלי לא מדברים יותר מדי. ובכל מקרה גם לא היה הרבה מה לומר. אהוד תבן כבר החתים אותם על כל הטפסים. הוא התעקש לסגור את כל הקצוות. לפני שהלך הוא לחץ לי את היד ואמר, "תיכנס למשרד שלי ביום הראשון של הלימודים..."

ינון ניר. פיני חמו,
ינון ניר/פיני חמו

אמא שלי חזרה לסירים ואני יצאתי לרוץ. זה נראה לי הדבר הנכון לעשות. הגוף שלי קצת התנוון בשנים שלא התאמנתי והחלטתי לקחת את עצמי בידיים. מאז הביקור של אהוד תבן ועד תחילת שנת הלימודים, רצתי שלוש פעמים בשבוע סביב המושב, והתחלתי וסגרתי את היום עם כפיפות בטן ושכיבות סמיכה.

אהוד תבן יושב מאחורי השולחן ומחייך את החיוך שלו. הוא נראה כמו מישהו שתמיד מאוד מרוצה מעצמו. אני משער שגם אם הוא היה חוטף עכשיו כדור ישר בבטן והמעיים שלו היו נשפכים החוצה והרצפה של המשרד הייתה מתכסה דם, זה לא היה מפריע לו להמשיך להיות מרוצה מעצמו.
אהוד תבן לא גדל במושב כמו בכורות. בניגוד לכל המשפחה שלי, הוא מלח הארץ במלוא מובן המילה, מחובר בדם לאדמה ומחובר לאדמה בדם. לפחות חמישה מהמשפחה שלו נהרגו במלחמות וזה לא הספיק בשביל להפריע לו להיות אלוף משנה. אפילו לא קצת. אמא שלו עודדה אותו כבר מילדות. היא איבדה בעל, שני בנים ושני אחים והיא אחת מאותן אמהות שכולות אשר נושאות את יגונן בכבוד ראוי להערצה שלקסיקונים לביטחון ישראל אוהבים כל-כך לפאר.
מבחינתו זה ממש מפעל חיים, לחנך אותנו להיות מלח הארץ ולשלוח אותנו לעשות חיל בצבא. בדיוק כמוהו.

אהוד תבן הוא מסוג האנשים שמסוגלים לדבר על עצמם במשך שעות, מבוקר ועד ערב, וגם לפני השינה. הוא לוחם, עובד אדמה ומחנך. אף פעם לא פגשתי מישהו שמתגעגע כל-כך למשהו כמו שהוא מתגעגע לשירות הצבאי שלו. העשרים שנה שהוא בילה בצבא עשו לו רק טוב. הוא שירת כמפקד כיתה, מפקד מחלקה, מפקד פלוגה, מפקד גדוד וסגן ומפקד חטיבה במיל', ובכל הזמן הזה הוא ראה את עצמו כאיש חינוך לא פחות מאשר כמפקד.

"אז מה אתה אומר, קדוש?" הוא שואל אותי.
זה שם המשפחה שלי. קוראים לי אליאב. אבא ואמא שלי רצו לקרוא לי אליהו כדי לעשות כבוד לסבא שלי. מלי ומזל אמרו שזה שם של זקנים ושכנעו את ההורים שעדיף אליאב. באמת עדיף. במיוחד כאשר מקריאים את השם שלך ברשימת הנוכחים בבית ספר כמו מעלה דגן. בין בלקין, בצר וגינוסר מצד אחד לרבינוביץ', שולברג ותדהר מצד שני, לא נשאר יותר מדי מקום לאליהו קדוש.

אהוד תבן מחכה לתשובה ואני שותק. מדי פעם אני מציץ החוצה. מבעד לחלון נשקפים שדות מלאים בתאילנדים.
"אתה יודע מה הבעיה שלך, קדוש?" הוא ממשיך.
בגיל חמש-עשרה וכמה חודשים, האישיות שלי עדיין לא מעוצבת, ואין לי מושג מה הבעיה שלי. אני יכול לנחש שזה קשור לבית שגדלתי בו. לרקע שלי. בזמן האחרון הרבה מאוד אנשים מדברים על הפריפריה. בחדשות בטלוויזיה וגם ברדיו ובעיתונים. הם פחות או יותר אומרים את אותו הדבר: שאין לי סיכוי להשיג שום דבר בחיים, ובגלל זה המדינה צריכה להשקיע בפריפריה יותר כסף. זה די מדכא העניין הזה כי גם אם המדינה תשקיע כאן מיליונים אין סיכוי שאני אראה מזה שקל, ואחר-כך המדינה גם תדרוש ממני בחזרה את כל הכסף שהיא נתנה למישהו אחר.

אין הרבה טעם לומר את כל זה לאהוד תבן. בכל מקרה, הוא כבר יודע את התשובה לשאלה שלו. הוא יודע אותה מאז הטירונות. אהוד תבן עונה במקומי שאין לי מספיק כבוד עצמי.

seperator

אהוד תבן מעריך אנשים שיש להם כבוד עצמי. כבר בתפקיד הראשון שלו בצנחנים, כמפקד כיתה, הוא נהג לומר לחיילים שלו שמי שרוצה שיכבדו אותו צריך קודם כול לכבד את עצמו. לא להפך. הוא עדיין נוהג ככה במילואים. רחמים עצמיים לא עוברים את הש"ג. גם לא ויתור עצמי. יש לו טביעת עין לאנשים והוא מסוגל לזהות כבוד עצמי ממרחקים. גם אצל התאילנדים. כן, התאילנדים, התאילנדים שלו. כבר כמה שנים שהם עובדים אצלו בחממות, התאילנדים שלו. הם החליפו את הפלסטינים אחרי שהקיפו את עזה בגדר. הם יותר חרוצים מהפלסטינים, והם כמעט אף פעם לא עושים בעיות. חוץ מאשר כשיש פשיטה של ארבה.

אהוד תבן צוחק, כמו שצוחקים כשנזכרים בפשיטה של ארבה.
הוא אומר שהתאילנדים אוהבים לאכול חגבים, זה מזכיר להם את הבית, ובכל פעם שהארבה מגיע הם נתקפים געגועים ומתנדנדים כמו שיכורים בחממות. לפני שנה, כשלהקות ארבה פשטו בנחילים על הדרום, והשדות, הכבישים, החצרות והמרפסות של הבתים במושב, התכסו בארבה, ואי-אפשר היה לצאת מהבית בלי לדרוך עליהם, הוא נתן לתאילנדים שלו חצי יום חופש. הוא לא ידע שתאילנדים מסוגלים לרוץ כל-כך מהר ותוך בערך חצי שנייה החממות התרוקנו. נחיל של תאילנדים פשט על הארבה. הוא נשאר לבדו בחממות, או ככה בכל אופן הוא חשב, עד שהוא גילה ששני תאילנדים נשארו בחממה הדרומית והמשיכו לעבוד. הוא אמר לשני התאילנדים שהם רשאים ללכת, להצטרף לסעודה של החברים שלהם, אבל הם העדיפו להישאר ולעבוד בחממה. הוא לא בדיוק הבין מה הם אמרו אבל הבין דברים אחרים. היה להם מספיק כבוד עצמי כדי לא לתת לצלחת מלאה בחגבים לסובב להם את הראש. הוא ידע להעריך את זה. ובשבוע אחר-כך הוא מינה את שניהם למנהלי עבודה.

הוא מדבר עליהם, על שני התאילנדים שלו, בכזאת התלהבות ואי-אפשר לעצור אותו. אפשר לחשוב שהילדים שלהם יהיו הדור הבא של מלח הארץ.

אהוד תבן שוב אומר שהוא יכול לזהות אנשים עם כבוד עצמי ממרחקים. "אתה מבין, קדוש..."
הוא לא נח לרגע. התאילנדים היו רק הקדמה. הגיע הזמן לדבר על הקריירה שלו כמנהל בית הספר. אהוד תבן חוזר על חלק מהדברים שהוא אמר להורים שלי כשהוא בא אלינו הביתה. זאת השנה השביעית שלו בתפקיד והוא מאוד גאה בהישגים שלו. הוא מסביר שעתיד המדינה תלוי בחינוך. כשהוא קיבל את התפקיד הוא עבר על רשומות התלמידים וגילה שאין בבית הספר אף תלמיד מבכורות, שאף אחד מבכורות לא למד אי-פעם במעלה דגן, וזה נראה לו בלתי מתקבל על הדעת שמאז שנות החמישים לא היה אף אחד מתאים. הוא החליט לתקן את זה. הוא שואל מה דעתי על זה, "אז מה אתה אומר, קדוש?"

עוד באותו נושא

קראו את הפרק הראשון מתוך "אחד ועוד אחד" של ג'וג'ו מויס

לכתבה המלאה
seperator

לרגע אני רוצה לומר שהגיע הזמן שמישהו יתלה לכבודי שלט. כמו שהוא אמר, אני הראשון מבכורות שהתקבל אי-פעם לתיכון הזה. במושבים הטובים באזור שלנו כשמישהו מתקבל לקורס טיס או לסיירת, או מסיים קורס קצינים, המשפחה שלו תולה שלט בכניסה לחצר כדי שכולם י?דעו איזה גיבור גדול הבן שלהם. הרבה פעמים גם המועצה המקומית תולה שלט. הבוקר, כשאהוד תבן נסע במושב שלו, הוא ראה את השלטים והתמלא גאווה, כאיש חינוך.

בבכורות אף אחד לא תולה שלטים ולא מתקבל לשום מקום. ככה כבר כמעט ארבעים שנה. אני לא יודע מה לומר. אהוד תבן לא מחכה לתשובה. הוא מדבר לאט כדי להיות בטוח שאני אפנים את מה שהוא אומר. המילים שלו מחלחלות כמו מי תהום ואני מרגיש אותן בהתחלה בבטן ואחר-כך בכל הגוף. הוא מאמין שאני לא פחות טוב מכל התלמידים האחרים בבית הספר שלו. וגם אם הרבה מהם יחשבו בהתחלה שאני פחות טוב מהם, הם טועים. זאת האחריות שלי ורק שלי להוכיח להם שהם טועים. אני צריך לזכור שאם אני רוצה, אני יכול להשיג כל דבר. שאין דבר העומד בפני הרצון והכול בראש. אני רק צריך לסמן לעצמי מטרה ולחתור אליה במלוא המרץ. להתעלם מעמדת הפתיחה שלי ולהסתער קדימה בכל הכוח. זה יהיה קשה, אבל הוא בטוח שאני לא אשבר. אני אצטרך להתמודד עם הרבה דברים וזה טוב כי בית הספר יכין אותי לצבא. כלומר לחיים.

"אז מה, קדוש, אתה כבר יודע מה אתה רוצה לעשות בשירות הצבאי שלך?"
"לא." באמת שאין לי מושג.
"אתה רואה סיבה שלא תהיה טייס? או לוחם בסיירת? או צנחן? שבעוד כמה שנים כשאני אסע בבכורות אני לא אראה שלט שתלו לכבודך? אז מה אתה אומר, קדוש?"
הוא לא יודע הרבה על בכורות אבל הוא בכל זאת מצליח לשכנע אותי. אולי בגלל שאני צעיר והוא מנצל את התמימות שלי. בבכורות לא תולים שלטים אבל זה לא מפריע לי לדמיין את השלט שיתלו לכבודי בכניסה למושב ובאותו רגע אני מוכן לעזוב את התיכון ולהתגייס לצה"ל בלי תעודת בגרות. אני מלא התלהבות. שום דבר לא יכול לעצור אותי. אני אשאר עשרים שנה בצבא ואחר-כך אחליף את אהוד תבן כמנהל בית הספר. העתיד נראה כל-כך מבטיח. עכשיו גם אני מאוד מרוצה מעצמי. ברור לי שאני הולך להיות גיבור גדול. מלח הארץ, כמוהו. אני נותן לשיגעון הגדלות להשתלט עליי. חמימות נעימה מתפשטת בכל גופי. אני רואה את עצמי כחלק ממשפחה יותר גדולה. משפחה שתולה שלטים לכבוד הבנים שלה, והאמהות נושאות את יגונן בכבוד ראוי להערצה.

מה אפשר לומר. אני יוצא מהמשרד שלו וצועד במסדרון הריק לכיוון הכיתה בהרגשה מרוממת. בפעם הראשונה בחיי אני מרגיש שייך. הוא הצליח להרעיל אותי, כמו שמרעילים עכברים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully