את דרכי בתיאטרון הקאמרי התחלתי בשנות ה-50 מיד לאחר סיום לימודי המשחק בבית הספר של התיאטרון. היינו קבוצה של בוגרים טריים ולשמחתנו אפשרו לנו להשתתף בהצגות בתפקידים קטנים מאוד.
ההצגה הראשונה שלי היה "ז'אן דארק" וזו היתה הפעה הראשונה שהיכרתי את אורנה פורת. היא שיחקה בתפקיד הראשי בהצגה בבימוו של יוסף מילוא הדגול. זו היתה הצגה מרשימה ביותר ואורנה היתה יוצאת מן הכלל.
התפקיד שקיבלתי היה של נער וכלל שלושה משפטים, כולם נאמרו לה על הבמה. כמובן שהתרגשתי מאוד. בהפסקה בין מערכה למערכה נקראתי לחדר האיפור של אורנה והיא אמרה לי: "יהיה בסדר, אבל תדאגי רק להוריד את הטבעות שלך. את משחקת נער ואם את רוצה להיות שחקנית תצטרכי להיות מדויקת. אסור שדברים כאלה יקרו".
הרגע הזה ליווה אותי לאורך המקצוע שבחרתי במשך השנים. אורנה היתה יקית מקצועית ומדויקת. זה המקום שמאוד התחברתי בו אליה. אמנם נולדתי בארץ, אבל בתור בת להורים יוצאי גרמניה, הזדהיתי עם הקפדנות הזאת מיד. לאורנה היה הומור גרדומי ולעיתים החלפנו בדיחות כאלה בגרמנית.
כעבור שנים התחלתי כבר לקבל תפקידים משמעותיים כמו ב"המלט", כשאורנה שיחקה את המלכה גרטרוד ואני את אופליה. הידידות בינינו התחזקה. לימים, אריק בעלי שיחק מול אורנה ב"הנפש הטובה מסצ'ואן", היא בתפקיד שן-תה ואריק
בתפקיד הטייס. אורנה היתה אדם מינימליסטי בחיי היום יום. היא אהבה מאוד ספורט, רכבה על סוסים והגיעה מדי יום לחוף גורדון בתל-אביב לשחייה. גם שם היינו נופגשים, מאחר וגם אני וגם אריק חובבי שחייה.
אורנה היתה אדם ישיר וקורקטי. היתה לי גם הזכות להשתתף בפרויקט הראשון של התיאטרון לילדים ונוער שהקימה "עוץ לי גוץ לי:" הצגה שהוכיחה את עצמה ומוצגת כבר כ-45 שנים.
היא ובעלה יוסף אהבו מאוד את מדינת ישראל. תרומתו כאיש מוסד ותרומתה לתרבות התיאטרון ראויים שייזכרו ויונצחו. שלום לך אורנה. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.