משחקים בקקי: אם זה חוש ההומור שלכם, "חופשה בהפרעה" הוא בשבילכם

הדמויות מעצבנות, הניסיונות לייצר דרמות מטופשות והסרט הוא הרבה יותר אוסף מערכונים מיצירה שלמה. אחרי שאמרנו את כל זה, אם אין לכם בעיה עם בדיחות שיורדות נמוך, יכול להיות שתיהנו ממנו

  • חופשה בהפרעה
דורון פישלר
צלמים זמניים מורשים

למה שרק חובבי גיבורי על יוכלו ליהנות מהיסטוריות מסובכות של סדרות סרטים, שמפסיקות וממשיכות לאורך עשרות שנים, זוכות לרימייקים וריבוטים וסותרות את עצמן? עכשיו גם חובבי הקומדיות הנמוכות יכולים!

עבור רוב מוחלט של הצופים בארץ, "חופשה בהפרעה" הוא סתם סרט. גם השם העברי שלו לא רומז לשום סרט קודם. אבל למעשה, זהו סרט המשך חמישי לסדרה בת יותר מעשרים שנה. הסרט המקורי, "National Lampoon's Vacation", יצא ב-1983, ובו דמויותיהם של צ'בי צ'ייס, אשתו, בנו ובתו יצאו למסע אל פארק השעשועים הדמיוני, וולי-וורלד, ובדרך השתבש כל מה שהיה יכול להשתבש. כולל שם הסרט, שבהפצה בארץ קיבל את השם המזעזע בכל קנה מידה "נסיעה נעימה, המפתחות בפנים", מין פרפרזה על הגשש החיוור. לסרט הזה יצאו עד 1997 שלושה סרטי המשך, שבארץ נקראו "חופשה מטורפת ב...". ועכשיו – עוד אחד כזה. גיבור הסרט, ראסטי גרימסבי, אותו גילם אנתוני מייקל הול בתור הילד במשפחה בסרטים המקוריים, הוא עכשיו בעצמו ראש משפחה ואב לשני ילדים (אד הלמס), וגם הוא יוצא למסע אל וולי-וורלד. אפילו דמותו של צ'בי צ'ייס מגיעה להתארח, והסרט זורק כמה אזכורים לסרט המקורי, שכמובן יתבזבזו לגמרי על רוב הצופים.

טוב לדעת (מקודם)

נהגים חדשים - מה חשוב לדעת לפני שעולים על הכביש?

לכתבה המלאה
זוכרים אותי מ"המפתחות בפנים"? (צילום: מערכת וואלה! NEWS, באדיבות גלובוס מקס)

גם הפעם, המשפחה יוצאת במכונית למסע ארוך לרוחבה של ארצות הברית, וגם הפעם, דברים נוראים קורים מהרגע הראשון ועד האחרון. כל טעות אפשרית תיעשה. ממכונית אלבנית עם שלט שעושה דברים מוזרים ועד אי-הבנות מיניות. בכל פעם שבני המשפחה חונים בדרך, הם ימצאו את עצמם בתוך איזה בוץ או אי-הבנה או דבר נורא אחר. אין הרבה קשר בין הדברים; אפשר היה לפרק את הסרט לסדרה של מערכוני רשת באורך של חמש דקות כל אחד, וזה היה עובד באותה המידה. כריס המסוורת' מגיע, נראה מעולה באופן מגוחך ומדבר הרבה על ברזים, ואז נעלם. והרבה מזה די מצחיק - כלומר, אתם צריכים לקחת בחשבון שזה מסוג הסרטים שבו אנשים מתמרחים ‏בחרא כחלק מבדיחה, אבל אם זה בסדר (שלא לומר: קורע) מבחינתכם, יש פה חומר טוב.‏

בתור סרט אחד ארוך, יש לסרט בעיה קטנה, והיא שהדמויות הראשיות, שהן הדבר היחיד שמחבר את המערכונים האלה, הן בלתי נסבלות. אד הלמס הוא גיבור הסרט, האבא במשבר, ומשום מה השטיק שלו הוא להתנהג כל הזמן כמו הדוש האולטימטיבי. כולו חיוכים זחוחים, נחמדות מעושה ומגניבות כושלת בכוונה, וכמובן, הוא גם לא מפספס אף הזדמנות לעשות את הדבר הלא נכון ובאופן כללי להיות דביל. נכון שכל זה מכוון: הוא לא אמור להיות גיבור מושלם, הוא אמור להיות אדם קצת מגוחך, אבל בעוצמה ואינטנסיביות כזאת, הוא לא יותר ממעצבן. אשתו (כריסטינה אפלגייט) סובלת מהבעיה הנפוצה מדי בסרטים מסוג זה: התפקיד שלה הוא להיות "אשתו", בלי ייחוד משלה, והיא משעממת. שני הילדים – אחד מהם מפלצת והשני אפס. המשפחה הזאת כל כך איומה שאין מה להצטער על כל הצרות שקורות להן בדרך. מגיע להם.

כל מה שקרה מגיע להם (צילום: פסטיבל הקולנוע ירושלים)

הסרט מנסה להכניס קצת סרט בין המערכונים: כל אחת מהדמויות צריכה ללמוד משהו על עצמה, הם אמורים להתלכד כמשפחה וכו', וכל זה ברגעים שבין נפילה על התחת להקאה קומית. הניסיון הזה די מיותר. אם כבר אתם הולכים על קומדיית איכס, לכו עד הסוף – אנשים שלא צוחקים מבדיחות-קקי לא יחליטו לאהוב את הסרט בגלל שיש בו רגע של התגברות על משבר בנישואין. אף אחד גם לא ייזכר בסרט הזה בנוסטלגיה בעוד 30 שנה. ייתכן שגם לא בעוד 30 דקות. אבל כל עוד אתם מודעים לסוג ההומור, ולא מצפים לשום דבר מלבד צחוקים – הסרט הזה, טוב, "מומלץ" זו מילה גדולה. נתפשר על "קיים"?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully