בספטמבר הקרוב, שבועיים לפני שחברי בון ג'ובי יגיעו בלי נדר לפארק הירקון, ימלאו 27 שנים ליציאתו של "New Jersey", האלבום הרביעי של הלהקה. המספר הזה הוא בלתי נתפס. אני מסתכל עליו שוב ושוב ולא מאמין. האלבום הזה, שהילך עלי קסם גם בגלל שמו שקיפל בתוכו כל כך הרבה הבטחות על מקום רחוק וטוב יותר, וגם בגלל העטיפה הכחולה-אפורה המינימליסטית שלו, נמצא איפשהו בבית הוריי בקרית אונו, גם בגרסת הקסטה וגם בגרסת הדיסק, שהיה אחד הראשונים שקניתי כשעברנו ללונדון בקיץ 1989. חזרתי אליו מאז כל כמה שנים בהזדמנויות שונות, ותמיד אהבתי אותו כמו בפעם הראשונה. הוא שב לחיי גם בתקופה האחרונה, לאור הנסיבות המשמחות, ותנו לי להגיד לכם: הוא עדיין מושלם. אלבום רוקנרול שמסתכל למבחן הזמן ישר באייליינר של העין ולא ממצמץ. שם עליך את ידיו המטונפות ומחבק חזק.
אני יודע, אני אמור להרגיש אשם, אולי קצת להתבייש, שאני אוהב את בון ג'ובי. במקרה הטוב יש מי שיקרא לזה גילטי פלז'ר. אבל לא. אם לרפרר לשיר ספציפי של הלהקה, אומר זאת כך: אנחנו קוראים לזה אהבה, הם קוראים לזה לחיות בחטא. ובכן, אם לאהוב את בון ג'ובי זה לחיות בחטא, אני מודה באשמה. סיקלו אותי. מבחינתי תמיד עבר קו ישיר בין "Living in Sin" של ג'ון וריצ'י לבין "It's a Sin" של ניל וכריס מפט שופ בויז, עוד שיר ששיפר את חיי הטינאייג'ר המתוסבכים שלי בחצי השני של שנות השמונים. שני ההרכבים התנסו בחטאים שונים כמובן, אבל אז לא הבחנתי בדקויות, המוזיקה היתה עיוורת. כלומר בערך: חברי בון ג'ובי, גאוות ניו ג'רזי, הילדים הממזרים של ספרינגסטין, לא יכלו להפנות את גבם לרוח התקופה - הם היו מלהקות העל של הרוק שנע אז בין הכבד לגלאם, והם התלבשו בהתאם, מבלי לחסוך בספריי לשיער, איפור נשי ומכנסי עור ממש צמודים.
למזלי, הסטייל פחות דיבר אלי, אבל המוזיקה דיברה ועוד איך: "New Jersey" הגיע אחרי "Slippery When Wet" בעל השם השובב, אלבום ענק שהתניע את התהליך שבסופו הפכה בון ג'ובי לאחת מלהקות הרוק הכי גדולות והכי מצליחות בהסטוריה, כולל היכל התהילה ושאר עיטורים. אלבום שכולל ארבעה שירים כמו "Living on a Prayer", "You Give Love a Bad Name", "Wanted Dead or Alive" ו"Never Say Goodbye" לא צריך שאדבר עליו סנגוריה, אבל "New Jersey" הלך כמה צעדים קדימה והציע תרופה רעה (בקטע טוב) מתחילתו ועד סופו. אני לא חושב שיש שם שיר שאני לא אוהב, וכל אחד יקר ללבי בדרכו שלו: את "Born to Be My Baby" הקדשתי פיזית ליותר מדי בנות שחשבתי שהיו ראויות לו; כך גם את "I'll Be There for You"; "Stick to Your Guns" הוא אחד משירי הקריוקי המושלמים שנכתבו; ו"Blood on Blood", שיר על חברות שאמורה להיות לנצח, גרם לי ולשלושת חבריי הטובים לדקור את האצבעות שלנו ולעשות ברית דמים כמו שמתואר בו. אני לא יודע איפה הם היום.
אין צורך לנתח את המוזיקה של בון ג'ובי. זה רוקנרול ישר ללב. ג'ון וריצ'י תמיד היו בחורים רגשניים, סנטימנטליים ונוסטלגיים. הבנתי על מה הם מדברים. בשונה מאמנים ולהקות אחרות שליוו את חיי אז ומאז, אף פעם לא עניין אותי מי זה באמת ג'ון, ולא חיפשתי לקרוא ראיונות איתו. כלומר אני כמובן יודע שהוא נשוי כבר 26 שנים לאהובתו מהתיכון דורותיה הרלי ושיש להם ארבעה ילדים ושהוא מעורב פוליטית וגם נמוך אבל פריטי בוי, אולם התפיסה האמנותית שלו פחות סיקרנה אותי. מבחינתי, הלהקה בון ג'ובי היתה גדולה מסך חלקיה, גדולה יותר מג'ון, ריצ'י, טיקו טורס, דיוויד בראיין ואלק ג'ון סאץ'. רציתי את מה שהיה להם לתת, עד כדי כך שאני יכול גם להתוודות על יזיזות אמיצה עם אלבומי הסולו הראשונים של הזמר והגיטריסט המאד מוכשר החבורה: "Blaze of Glory" של ג'ון (איזה שיר זה "Miracle") ו"Stranger in This Town" של ריצ'י. אבל אולי זה קצת טי.אם.איי.
היחסים שלי עם בון ג'ובי התקררו ב-1992 עם יציאתו של אלבומה החמישי של הלהקה "Keep the Faith". בעדינות, "New Jersey" זה לא היה, ג'ון הסתפר והכל נהיה קצת מוזר. אני גם התבגרתי והתקדמתי, מבלי לפגוע כמובן. לא תוציאו ממני מילה רעה על שירים כמו "In These Arms" ו"Bed of Roses", הם אדירים, אבל ירד לי. ההמשך ראה את הלהקה הופכת לגרסה לכל המשפחה של עצמה, עם שירים שנעו מהלא מספיק טובים ועד המיותרים, אבל אולי זוהי דרכו של עולם, בטח ברוקנרול, ולפחות בון ג'ובי עדיין מנסה ולא הפכה למופע קריוקי מביך כמו כמה קולגות שלהם. חוץ מזה, ברור שאני מרים עם "It's My Life" בכל פעם שיש אותו ברדיו, ואל תאמינו למי שאומר שהוא לא. אין לו לב.
בינואר 1990 הגיע יום מכונן בחיי, ילד בן 15 שקצת חי על תפילה: הופעה של בון ג'ובי בוומבלי ארינה, ככל הנראה ההופעה הראשונה שראיתי בלונדון ושפתחה את כל צ'אקרות הרוקנרול שלי.
אני לא באמת זוכר ממנה דבר, רק שהחוויה טלטלה אותי ושלא קניתי חולצה. אולי הכל יחזור אלי דווקא בפארק הירקון, 25 שנים מאוחר יותר. ריצ'י לא יהיה שם. גם אלק לא. אבל ג'ון יהיה, ואני מקווה שגם טומי וג'ינה יבואו. הם אף פעם לא נכנעו ולא ויתרו, אז מי אני שאפנה את הגב.
רוצים כרטיס גולדן רינג זוגי להופעה של בון ג'ובי? הקליקו כאן